אין מוצרים בסל הקניות.
בטבע
עין הוד, כפר האומנים, מקום יפהפה הממוקם בינות לחורש טבעי בהמשך מורדות הכרמל. שם איוו להם הרבה מאומני צמרת ישראלים לבנות את ביתם או את בית הקיט שלהם. שם בחרנו גם אנחנו לטעת שורשים, שחה לי ליה.
מיד לאחר הנישואין מצאנו לנו שם, אורן ואני, פינת גן עדן קטנה ובה הקמנו את ביתנו. בתוך ואדי פורח מוקפים בעצי אורן, אלון וזית עתיקים, משקיפים לים התיכון המרוחק כעשר דקות נסיעה מאתנו – הרגשנו שאנו מגשימים חלום. היינו מבודדים מעין אדם, נושמים אויר צח עם בוקר, מבושם בריחות תבלין שגדלו בר סביבנו. שומעים את השקט ואת קולות היער העדינים, שהיו כשיקוי מרפא לנפש, קולות צפצוף ציפורים, משב הרוח בצמרות העצים ורחשושי חיות היער העליזות.
לעת מנחה היינו מתייחדים עם שקיעות קסומות שעל הים, מביטים בכדור האש, הטובל בכתום ורדרד, נעלם מעבר לאופק.
את בקתת העץ שלנו בנינו כהמשך לטבע שמסביב, את הרצפה והארונות ציפינו עץ והוספנו מרפסת עץ ענקית מסביבה. שתלנו שושנים ופרחים ותלינו ערסלים. הרגשנו שהכל מושלם.
קרובים וקשובים לטבע שסביבנו התחלנו לשמוע קול נוסף. קול רחוק קרוב, קול לחישתה הבלתי פוסק של הנשמה. רחוקים מהציוויליזציה ולהט החרב המתהפכת – אלו תהפוכות החיים והריצות הבלתי פוסקות – יכולנו לשמוע את הקול הזה היטב. צוהר נפתח לנו אל הנשמה, ומצאנו את עצמינו בתהליך של תשובה. תהליך שקיבל חיזוק מעוצמת הטבע במקום בו גרנו. הרגשנו קרובים אל הקב”ה, ממש בכל נשימה ופסיעה בחוץ היה אפשר לחוש בו , לדעת שהכול שלו, הכל ממנו, להרגיש את האהבה שלו שופעת על היקום. בהמשך עמד לנו כל זה למשענת.
הסוכה שלנו
הזמנו את הרב יובל לתת שיעור אצלנו בבית פעם בשבוע. אנשים מכל הסביבה הגיעו וכך גם התוודענו אל רבו של הרב יובל, רב גדול בירושלים, שהפך להיות גם הרב שלנו.
את שמחת תורה התעתדנו לחגוג עם אותו רב ב’אור הגנוז’. בינתיים בנינו סוכה לתפארת. היה זה חג הסוכות השני שלנו במקום ,וקישטנו את הסוכה בשלל קישוטים עד שאפילו מבחוץ היו רואים את האורות המרצדים בה ואת נצנוצי הקישוטים. כמובן שקיימנו בה בהנאה רבה את מצוות האושפיזין והכנסת אורחים, שכן ההרגשה בה הייתה מעולם אחר, קשה להסביר, משהו מרומם במיוחד. לפני החג שמענו קלטת של הרב מירושלים על סוכות והיא הייתה ההכנה הרוחנית שלנו לחג, וגם, מסתבר, למה שהיה אחרי זה. הרב דיבר על עראיות העולם הזה. האדם כל כך קשור לבית שלו, לחומר, כשלמעשה זה החולף, והנצחי זה רק מה שקנה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים. הסוכה היא סמל לכל הדברים הללו, אנו עוזבים את בתי החומר ועוברים לחסות בצל כנפיו של הקב”ה, ששם שורה השכינה. שמה, ורק שמה אנו זוכים לקבל ‘אורות מקיפים’ לכל השנה, שמחה לכל השנה.
ביום טוב האחרון של סוכות אכלנו עם אורחים בסוכה, ולי הייתה הרגשה של נמר בתוך סורג, לא הייתה לי מנוחת הנפש. את תחושות הבטן שלי הבעתי בקול “הנה אנחנו יושבים ואוכלים בסוכה, ואין לנו מושג מה נגזר עלינו בשמיים. למעשה כל השנה כבר כתובה, ומי יודע מה כתוב עלינו“
הבית
בלילה שאחרי זה שמענו על שריפה המשתוללת בדניה. הורים של חברים טובים שלנו פונו מהבית ובאו לעין הוד, עוד בתים נשרפו אבל לנו זה היה נראה רחוק כל כך. במקביל היו הצתות בעוד מקומות בארץ – יער קנדה, עין זיתים, נראה היה שכל הארץ בוערת, אבל לנו, בפתח החג, לא היה זמן מיותר להרהר בכך. ארזנו את התיקים ופינינו עם בתנו, בת החצי שנה, לחגוג את שמחת תורה עם הרב שלנו ב’אור הגנוז’.
הייתה זו חוויה בלתי נשכחת, הרב רקד וכולם אחריו בהתלהבות קודש. שרנו עד שיקולינו ניחר, היינו כמו מנותקים מן העולם, מחוברים לעם ישראל ממקום אחר, לא מבחוץ, דרך העיניים, אלא ממקום פנימי עמוק. ובעוד אנו עסוקים בשמחת היום התפשטה השריפה מדניה לכל הכרמל, ומשם בשובל אש ענק לקיבוץ ניר עציון ולעין הוד הסמוכה. ניר עציון, הסמוכה, ספגה אבדות קשות, כל בית ההארחה שלהם עלה באש וכן בית הכנסת. למרבה ההשגחה האבדות היו ברכוש בלבד ולא בנפש. משם התפשטה האש לעין הוד ועשתה בה שמות. במוצאי החג קיבלנו את הבשורה שהבית שלנו נשרף, ביחד עם עוד בתים.
“הלך הבית” אמר לי בעלי צוחק. בהתחלה עוד צחק, הידיעה חלחלה לאט לאט.
“מה זאת אומרת הלך הבית?” לא הבנתי.
מה, אין רהיטים? אין מיטות? אין חדרים? אין בגדים? אין לאן לחזור? אין סוכה?
פתחנו חדשות, היינו המומים, לא מעכלים. כל האזור היה סגור ומסוגר, וכל התושבים פונו לקיבוץ ‘עין כרמל’ מפאת השריפות המשתוללות. הרגשתי שמשהו כבד התיישב לי על הראש. הנה נגוז החלום, ובאיזה קלות. כל מה שבנינו ואהבנו, כל החיים הפסטורליים בטבע, עם הבורא, ביופי, כל מה שהיה חלק מאיתנו, הכל נשרף…
קשה. אך יחד עם זאת מעין תחושת נקיות החלה עוטפת אותנו. מין השתחררות מכבלי החומר. הנה אנחנו פה, בלי כל החומר הזה, שכל-כך הזדהינו אתו, בכל הרמות שה המחשבה, דיבור ומעשה, ונשאר רק התוכן הפנימי. ממש אותה הרגשה כמו בזמן שהנשמה עוזבת את הגוף ואת העולם הזה ובידה רק הקניינים הרוחניים שקנת – התורה, המצות והמעשים הטובים. כך הרגשנו שזה בלבד מה שנשאר בידינו, ושזה, למעשה, הדבר היחידי האמתי, הנצחי.
יד מלטפת נשלחה מעם הבורא לסעדנו לתמכינו. הרגשנו, למרות הקושי, שאנו יכולים להתעלות מהניסיון הזה. לחוות את ההשתחררות מכבלי החומר, ובד בבד לרומם את הרוח.
“כפרת עוונות” אמרנו, והרגשנו נצרפים ומזדככים בכפרה זו. אמונתנו התחזקה מאד לנוכח המציאות שהיה עלינו לקבל. שתי דרכים עמדו בפנינו לקבל את הניסון באהבה או בייאוש וכפירה, ואנחנו בחרנו בדרך הראשונה.
על הניסים …
ואז, בתוך כל הניסיון – גילינו את הניסים. את מידת הרחמים שבדין.
נסענו עם חבר של בעלי ל’בית’. עקפנו עם ג’יפ ארבע על ארבע את כל המחסומים, והגענו דרך השדות קרוב מאד למקום. כל הדרך הייתה רצופה בגזעי עצים שעדיין בערו ותימרות עשן, שהיתמרו עוד שבועות רבים אח”כ. מען נסיעה לילית בגיא צלמות. הרגשה לא מציאותית, כאילו אנחנו נוסעים בתוך סרט, לא בוואדי הפורח שלנו לשעבר.
ואז הגענו למקום של הבית. גוש ברזל וחומרי בניין שחורים מפוחמים הזדקרו לעינינו , מידת הדין של הקב”ה הייתה מוחשית כל–כך אך עדיין מקרבת, כי גם יד שמאלו של הקב”ה היא יד. גם בה אפשר לאחוז ולהחזיק בקב”ה, וכך היה.
וכשעשינו כך, התחברנו לבורא עולם דרך יד שמאל, דרך קבלת הניסיון בהכנעה, ראינו גם את מידת הרחמים הגדולה של הבורא עלינו. ראשית, שנפשנו ניתנו לשלל. כי הוואדי כולו, כך שמענו מעדי ראיה, היה מלכודת אש נוראית שהתמרה לגובה רב של עשרות מטרים, הקרוואן כולו נמס ללא שום שריד ופליטה לכל מה שהיה בו.
ידענו כי עלינו ולהודות ולהלל את יד ההשגחה ששלחה אותנו לעשות את החג באותו יום, שגם מצד אחד ניצלנו אנחנו וגם אם היינו ניצלים בעין הוד, שלא ראו עינינו באבדן ביתנו ונחסכה מאתנו כל החרדה שהייתה מנת חלקם של התושבים שנשארו. הכרנו טוב לבורא גם על ההכנה הרוחנית שעברנו בשמענו את הקלטת על סוכות של הרב רצוא ושוב בכל התקופה עד סוכות, ממנה שאבנו את הכוח לוותר בלב, לדעת שזה ניסיון מבורא עולם ולקבלו באהבה.
אך המדהים מכל היה הסוכה. הסוכה, שעמדה מטרים ספורים מהבית שלנו, סוכת אלומיניום עטופה בבדי פלסטיק, עמדה שלימה ללא פגע בתוך כל החורבן הזה. בתוכה, מנציחים את יד ההשגחה, עמדו שולחן עץ, שני כסאות עץ וספסל עץ. בדי הפלסטיק שהקיפו את הסוכה נמסו לגמרי, אבל החוט שהקיף את הסוכה על מנת למנוע מהבדים להתנועע יותר משלש אמות ברוח מצויה, נשאר עומד כביום שהניח אותו בעלי.
“צא לך מדירת קבע”, אומרים לנו חז”ל, ממה שנראה לך קבע, מענייני העולם הזה, “ודור בדירת עראי”, ממה שנראה לך עראי, ואין אתה מרגיש ממשותו בעולם הזה, והוא ענייני עבודת ה’. תקיף את עצמך בהם, כמו ענני הכבוד, כי להם בלבד יש קיום נצחי.
והנה, אף בעולם הזה, רמז לנו הקב”ה – הבית נשרף, הסוכה נשארה.
פרחן ראובן –
מאוד מרגש וממחיש את ההשגחה האלוקית ישתבח שמו של הבורא …
יישר כוח
יפית ויינברג שמילוביץ –
תודה 🤍
רבקה הלפרט –
מדהים.
איזו דרגה גבוהה!
מרגש עד דמעות!