הגאווה היא שורש של המידות הרעות. כמו השורש של העשבים בגינה, שאם לא עוקרים אותו הם יצמחו שוב, כך גם הגאווה – אם לא מטפלים בה, כל המידות הרעות יצמחו שוב ושוב. הכעס, הקנאה – הכל מגיע מגאווה. בעל גאווה מחשיב את עצמו חשוב ובעל מעלה יותר מכולם. זה שורש המידות הרעות. בספר משלי נאמר: “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז, ה). כל מי שיש לו לב גבוה, שמחשיב את עצמו יותר, נקרא תועבה. הקב”ה אומר כביכול: מי שמתגאה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. או אני או אתה. אם אתה מחשיב את עצמך, אני לא שם. מי שהמידה הזו חזקה אצלו, רחוק מכל מידה טובה. הכלל הראשון ברוחניות הוא להתקרב לאור של הבורא על ידי השוואת הצורה. דברים מתקרבים כאשר יש דמיון ביניהם. אם אדם רוצה להתקרב לאור העליון של הבורא, שזו תכלית החיים שלנו, עליו למעט את הרצון לקבל לעצמו ולהידמות לאור, דהיינו להיות משפיע כמו האור. הפעולה העיקרית היא מיעוט הרצון לקבל לעצמו, למעט את האגואיזם. אם אדם שקוע בתוך האגו שלו, אין סיכוי שיתקרב לה’, כי זה שינוי הצורה הכי גדול. גאווה זה אגו, זה חיץ בין האדם לבין מקור השפע שלו. משה רבנו אומר לעם ישראל: “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם” (דברים ה, ה). בחסידות דורשים זאת: מה מפריד בינינו לבין האלוקים? ה”אנוכי”. הגאווה. אדם שמחשיב את עצמו.הבעל שם טוב אמר שבדור שלנו תגבר הגאות מאוד. תהיה הרבה גאווה. ככל שאדם יותר קטן, כך הוא יותר מתגאה. ככל שהוא נראה יותר גדול, הוא יותר קטן. כתוב בזוהר: “מאן דאיהו זעיר – איהו רב, ומאן דאיהו רב – איהו זעיר” [מי שהוא קטן, הוא באמת גדול, ומי שהוא גדול, הוא באמת קטן]. מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, הוא עניו. בעולם העליון, בעולם האמיתי, הוא ענק. מי שמגדיל את עצמו פה בעולם הזה, הוא קטן מאוד בעולם העליון. הוא רחוק מבורא עולם. הגאווה היא מכשול מאוד גדול. לפני שהבעל שם טוב נפטר, באו אליו התלמידים ושאלו אותו: “רבנו,לאיזה רב נלך?” אמר להם: “אתן לכם סימן. לכו לרבנים ובקשו עצה לגאווה. אם איזה רב ייתן לכם עצה להיפטר מהגאווה – תעזבו אותו, כי אין עצה לזה” הם הלכו מרב לרב, וכל אחד הביא להם דברים שכתובים בספרים, עד שהגיעו לרבי פנחס מקוריץ זצ”ל ואמרו לו שהם באו לקבל עצה כיצד להיפטר ממידת הגאווה. מיד נאנח רבי פנחס אנחה קורעת לב ואמר להם: “גם אני באותה בעיה” לכן הם דבקו בו.
ה’מסילת ישרים’ כותב בסיכום דבריו על הגאווה (פרק יא): “ידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש, אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו”. אדם שהוא בגאווה, לא מכיר את עצמו בכלל. הוא לא רואה את עצמו. את זה אנחנו כבר מכירים מדברי חז”ל: “כל הנגעים אדם רואה – חוץ מנגעי עצמו” (משנה נגעים ב, ה). הוא יכול להיות האדם הכי שפל עלי אדמות, והוא מחזיק מעצמו ענק וגדול. יכול להיות אדם אינטליגנט, פוליטיקאי או פרופסור, ולא לראות. מה הסיבה לכך? “כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים” (דברים טז, יט). השוחד עושה את האדם עיוור. אדם שמתווכח עם מישהו – עם אשתו, עם חבר או בעבודה – אם הוא יודה שטעה, זה יוריד לו את כל הגאווה. צריך להיות אדם גדול כדי להשפיל את עצמך ולומר “טעיתי, סליחה, לא ראיתי את האמת”. בגמרא מסופר על צדיקים כאלה, שחזרו בהם ממה שאמרו. אדם שיאבד משהו עקב זה שהוא יודה על האמת, זה נקרא שוחד. שוחד זה לא רק כסף, אלא כל דבר. אם הוא חושב שאחרי שיודה באמת יגידו שאי אפשר לסמוך עליו יותר – אז הוא משוחד. הוא לא רואה את האמת. זה לא שהוא רואה את האמת ומסרב להודות בגלל הגאווה שלו. הוא פשוט לא רואה, הוא בטוח שהוא צודק. בכל ויכוח יש שני צודקים, ולכן שניהם טועים. כל הוויכוחים והטעויות האלה באים משורש הגאווה, שאדם מחשיב את עצמו למשהו. זה שורש להמון תקלות. אדם שלא רואה ומתווכח, מגיע לכך שהוא מדבר שטויות. הוא הולך בכיוון הלא נכון כי הוא משוחד.
