תאוות נשים
התאווה האחרונה זו תאוות נשים. לא אאריך בזה הרבה משום צניעות, אבל צריך לדעת שזה אחד הדברים הקשים ביותר. גם זה קשור לחטא אדם הראשון. כתוב שהנחש התקנא באדם וחוה כאשר ראה אותם בשעת תשמיש, הלך והטיל זוהמה בחוה. זה היה חטא ששימשו לפני שבת. התאווה הזאת היא תאווה קשה, כי גם היא קשורה לחטא השורשי, כמו אכילה. רבי נחמן אומר ששני הדברים האלה הם הכי קשים אצל האדם. לכן בזה צריך הרבה גדרים. ביהדות יש חוקי צניעות, יש עניין של שמירת הברית. הברית זה היסוד, ושמירת הברית זה היסוד של כל הבניין. אם אדם מפקיר את עצמו בזה, אז הכל מופקר. אם הברית לא שמורה אצל האדם, אין שום דבר שמור אצלו, כי הכל עומד על היסוד הזה. זה קשור לכל ענייני הצניעות: גברים ונשים, ערבוביות, עניין של הסתכלות לא נכונה ולא טובה. אדם שמסתכל בנשים, יש לו תאוות נשים. כתוב ששלמה המלך נכשל בדבר הזה. היתה לוכוונה טובה, לתקן את כל העולם עם הבנות של כל מלכי העולם. לכן היו לו אלף נשים. כתוב בתורה שאסור למלך להרבות נשים, לא לקחת יותר מ-18 שלמה המלך אמר: אני ארבה נשים ולא יקרה לי שום דבר. בסוף הוא נכשל בגלל בת פרעה. כתוב שכל בנות המלכים הללו היטו את ליבו לעבודה זרה. יש אנשים שאומרים: אני אסתכל וזה לא עושה לי כלום, אני כבר מבוגר, אני מחוסן. צריך לדעת שהעיניים של האדם הן כמו מצלמה. עם מצלמה מצלמים באור יום, אבל את התמונות מפתחים בחושך – בלילה, בזמן החלום. אדם רואה ביום, אחר כך בלילה התמונה מתפתחת, ואז כל התאווה שהוא ראה ביום יוצאת בלילה. לא תמיד היא מתגברת באותו רגע, היא יכולה להופיע במקום וזמן אחרים לגמרי, כשהוא בחושך. החושך הוא התאווה שמשתלטת עליו. אדם שרואה, בסופו של דבר נכשל. צריך להיזהר מאוד מאוד בעניין של שמירת העיניים. צניעות זה לא לערבב גברים ונשים, לא לדבר שיחה חברותית עם אישה שהיא לא אשתו, לא להזמין אותה לשבת על כוס קפה. מגיעים מזה רק לנפילות. מי שלא שומר את זה, אין לו כלום. זאת שמירת הברית. אפשר להאריך בזה המון, כי היום החברה עקומה לגמרי בדבר הזה. כל כך הרבה בגידות ודברים שבכלל לא שייכים לקדושה. אבל אנשים שהולכים בקדושה, צריכים לשמור את עצמם מאוד מהדבר הזה.
התורה היא התרופה
יש תרופה כוללת לכל התאוות האלה. אנחנו לומדים תמיד שכל דבר נתקן בשורש שלו. לא לוקחים מהאדם משהו ואומרים לו: אין לך את זה עכשיו, אלא צריך לתת לו משהו אחר במקום. אדם שהתרגל למשהו, חייב להחליף את זה במשהו אחר. זאת הדרך של התורה. צריך לדעת להתחבר לכל חיסרון בשורש שלו, להחליף תאווה בתאווה אחרת. התאווה שמרפאת את התאווה השלילית זו תאווה לרוחניות, תאווה לתורה. הרמב”ם אמר שכל העניין של יצר הרע ורוח שטות שנכנסים באדם, זה רק בלב פנוי מן החוכמה. אדם שפינה את עצמו מהחוכמה אפילו יום אחד, שלא יתפלא ממה שיקרה לו ביום למחרת. זה הכלל, תאווה מרפאה תאווה. צריך לרפא את זה בשורש, להיות עסוק בחוכמה. למלא את הלב בחכמה ולא להרפות. זאת ההגנה הכי טובה. כשאדם נכנס כבר למערבולת של תאווה, כבר קשה מאוד לצאת מזה. הרמח”ל אומר שכאשר אדם עושה מצווה או עבירה, הוא מושך עליו רוח. אם הוא עושה מעשה טוב, הוא מושך עליו רוח טהרה שמלפפת אותו ועוזרת לו לקיים את המצווה. אם הוא עושה מעשה לא טוב, למשל הולך למקום של פריצות וחושב שהוא לא יתפתה והכל יהיה בסדר – ברגע שהוא נכנס ופרץ את הגדר, עוטפת אותו רוח טומאה, ואז כבר השכל והלב שלו לא בידיים שלו. זאת רוח טומאה שמלפפת אותו ועוזרת לו לעשות את העבירה הזאת בשלימות. כאשר אדם גומר את המצווה או את העבירה, הרוח הזו פורחת ממנו ומחכה לו בעולם העליון. כשאדם נפטר מן העולם, כל המעשים הטובים שעשה, כל הרוחות טהרה שהוא משך, הכל מצטרף ובא אליו ביחד, וכנגד זה באים כל כוחות הטומאה שהוא משך. הכל נמצא באוויר ובא אל האדם, המעשים הטובים והמעשים הרעים, כלום לא נמחק. זה השכר של האדם בעולם הרוחני.
צריך לדעת שאם אדם פרץ את הגדר שחז”ל קבעו, נאמר עליו: “וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ” (קהלת י, ח). למשל, אסור לכתוב בשבת. אז חכמים גזרו על איסור מוקצה, שאסור בכלל לטלטל את העיפרון. הגדר נקבעה כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהיה שום סיכוי שייפול בה. עיקר המבחן של האדם הוא דווקא בגדר. אם הוא פורץ את הגדר, המשחק אבוד. הוא כבר לא יכול לנצח. אנשים שואלים: למה אתם מדקדקים כל כך בדברים כאלה? התשובה היא: כי פה המבחן שלנו. מי ששומר על הגדר, אין סיכוי שיתקרב לעבירה. ברגע שהוא כבר פרץ את הגדר ונכנס לאותה סיטואציה, הסיכוי קלוש שיצא משם מנצח, כי כבר עבר את הגדר והרוח כבר מתלווה אליו, ואז מתחילות כל מיני מחשבות אחרות: אולי זה מותר, אולי רק פעם אחת, מה כל כך נורא… מחשבות שהוא לא היה חושב אם הוא מעבר לגדר. ניקח אדם שהרופא אומר לו שאסור לו לאכול שוקולד. הוא נותן לו מוטיבציה ואומר לו: אסור לך, זה יעשה לך מיגרנות. האיש אומר: מהיום אני לא אוכל. למחרת, כשהוא עובר את הגדר שהוא עשה לעצמו, והוא התקרב לשוקולד וכבר קנה אותו בחנות וזה אצלו בתיק – אז מתחילות לו מחשבות אחרות. פתאום הוא אומר: חתיכה קטנה זה לא נורא, זה לא מהשהרופא התכוון, הרופא התכוון לא לאכול חפיסה שלמה. הוא מתחיל מקובייה קטנה, ואז אומר: טובים השניים מן האחד, ומתחיל לאכול עד שהוא אוכל את כל החפיסה. אנשים מקבלים על עצמם הנהגות בשעה שאין להם רוח טומאה, ומחליטים למשל לא לעשן או כל דבר אחר. אם היו שומרים על הגדרות שקבעו לעצמם, היו מצליחים, אבל ברגע שהם עוברים את הגדר, נכנסת בהם רוח טומאה ואז כבר המלחמה אבודה. על זה צריך להקפיד זה עניין של הגדרות. התרופה לדברים האלה היא תאוות התורה. התורה נקראת איילת אהבים. אי אפשר בלי יצר העריות, מהתאווה הזו באים חיים לעולם. התורה היא כמו אישה, היא מספקת את אותו הדבר. התורה מעדנת את היצר עד שהתאווה הזו בכלל לא באה לראש של האדם. אנשים שעוסקים בתורה באמת במסירות, היצר הזה משתנה אצלם, וגם אצל אדם נשוי הכל נהיה לשם שמיים. האהבה הכי גדולה זה להתחתן עם התורה. היא מעדנת את כל התחושות. זאת התרופה לכל המחלות.
