החזון איש היה לומד עם אחיו גמרא. כאשר היו מגיעים למקום שלא הבינו, זה היה הולך לפינה הזו וזה לפינה הזו, והתחילו להתפלל. למה התפללו? שיישבו וילמדו! אלא כתוב שאין תורה בלי תפילה. מי נותן לי להבין סוגיה קשה בגמרא? רק הוא! אם אין לי זכויות, אני לא אבין. צריך להגיע לתודעה שאפילו ההבנה של משפט פשוט, היא לא שלך. מישהו יכול להסביר לי איך המוח מצליח לפצח קושיה? מישהו יכול להגיד לי איפה נמצא הזיכרון במוח? המדע לא יודע את זה. מאיפה באה חוכמה? בינה? מאיפה יוצא משהו מהזיכרון? איפה הוא היה לפני שזכרנו אותו? מישהו יודע את זה? לא יודעים כלום על המוח. מתנהגים כאילו אנחנו מבינים. מישהו יודע איך הנוירון מתחיל לעבוד פתאום כשיש לאדם רצון חדש? מאיפה בא לו רצון? לא יודעים כלום. זו גאווה שכלית. הם יודעים חלקי ידע ועושים את עצמם כאילו יודעים את הכל, עד כדי כך שדבר שלא קיים, הם משכנעים את עצמם שהוא קיים. כולם מכירים את הסיפור של “בגדי המלך החדשים”. לא היו לו בגדים, וכולם אמרו: “איזה בגדים!” כדי להיראות חכמים. זה מצחיק, אבל זו מציאות שלמה כזו. כל זה בא מהמידות. לכן, לא ירד האדם לעולם אלא כדי לשבר מידות רעות. אם משברים את המידות הרעות האלה, מתחילים לראות. אי אפשר לראות בכוח, דרך גאווה. אתה לא יכול לראות את אשתך אם אתה מתגאה עליה ומחכה לכבוד ממנה. לא תראה את הרגשות שלה ולא תבין את מה שהיא אומרת לך, כי אתה שקוע בתוך עצמך. ככל שאתה יותר בקטנות, אתה יותר בתוך עצמך ולא תסתדר. אתה רוצה להתכונן לנישואין? תתחיל לעשות תנועות של שטיפת כלים. להיות שפל ברך, ענוותן. אין לי שום מעלה על אף אחד. נגיד שה’ נתן לי כוח דיבור. זה לא שלי בכלל. עבדתי בתל השומר בתור פיזיותרפיסט, וראיתי פרופסור שחטף אירוע מוחי. ביום אחד נגמר הסיפור שלו. לא מדבר, בקושי הולך. מי אתה בכלל? לפני יום היית מלך העולם, מלך המחלקה, היום אתה סיעודי לגמרי. “אדם להבל דמה” כלום.
תתחברו למוחין כאלה. אנשים אומרים: אני תואר שני בהייטק, אני מהנדס מחשבים. זה רק מגדיל את האגו. מישהו פה מבין איך המחשב עובד, איך שומרים אלפי נתונים באיזה משהו קטן? אנחנו משתמשים בזה כל החיים, לא יודעים שום דבר ועושים את עצמנו כאילו אנחנו יודעים. התרופה היא ענווה, אבל לא ענווה פסולה אלא ענווה עם שכל. יש עניו שבא מתוך חולשה, ומרגיש את עצמו סמרטוט. זה לא טוב. ענווה של גדלות זו גדלות המוחין שמביאה אותך להבין את מקומך בעולם. ב"שערי קדושה" כתוב שהענווה והשפלות, אין מידה גדולה ממנה. לא שפלות במובן של רוע, אלא שפלות שבה האדם מרגיש את עצמו פחות מאחרים. הוא מרגיש שיש לכל אחד משהו יותר טוב ממנו. בעל גאווה מוצא בכל אחד משהו שבו הוא פחות טוב ממנו. בענווה זה הפוך – לכל אחד יש נקודה שאני יכול ללמוד ממנה.
שבחו של משה
משה רבנו עליו השלום היה רבן של כל הנביאים. הנבואה של כל עם ישראל עברה דרכו, קרן עור פניו, הוא היה הכי גדול בתורה, במצוות, ביראת חטא. כתוב שעד ימות משיח לא יהיה כמוהו. יש אומרים שאפילו משיח לא יגיע לדרגת הנבואה של משה, ויש אומרים שכן. במה שיבחה התורה את משה? בענווה. “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב, ג). משה מרגיש יותר נמוך מאיזה גוי שפל עם מידות רעות. היתה לו חוכמה, היה גדול הנביאים, ועל מה משבחים אותו? על הענווה שלו. האדם נמדד במידות שהוא מצליח לתקן. אם יש לאדם חכמה, אבל הוא נשאר בעל כעסים ובעל מריבה. זה לא שווה כלום. החוכמה הזאת רק עושה לו רע. החוכמה צריכה להביא את האדם להתנהגות יותר מעודנת, להיות בן אדם יותר טוב, והשורש הוא ענווה, שורש המידות הטובות. ממשיך ה’שערי קדושה’ “צא ולמד מן הקב”ה, שהניח שמי מרום ויורד לשכון אצל השפלים. שנאמר (ישעיה נז, טו) ” מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח” כתוב (מגילה לא, א): “במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה, שם אתה מוצא ענוותנותו” הקב”ה שוכן אצל מי שמרגיש את עצמו עניו, נמוך. לא שהוא מסכן והוא לא שווה, אלא שכל מה שיש לו זה בכלל לא שלו, אלא רק של הקב”ה. העיקר הוא לא להפריע. להגיע לתודעה כזאת, זו האמת!
אין ‘אני’
קשה לנו להגיע לזה, בגלל הגאווה. זה החוצץ הגדול. האדם אומר: אני למדתי, אני עשיתי, אני הצלחתי. מי זה ‘אני’ הזה? רבי זושא אף פעם לא היה אומר את המילה ‘אני’. כשרבי זושא היה רעב, הוא היה אומר: “זושא רעב”. מסופר על רבי זושא שכאשר היה גומר את תפילת שחרית, היה יושב ללמוד, ולאחר מכן היה אוכל ארוחת בוקר. הוא לא היה מבקש אוכל מהתלמידים, אלא אומר: “ריבונו של עולם, זושא רעב”. הצדיקים יודעים שהכל בא מה’. התלמידים היו שומעים שרבי זושא רעב, ומיד מביאים לו ארוחת בוקר. ככה עשו כל פעם. יום אחד אמרו התלמידים: בואו נראה מה יקרה אם לא נביא לו את האוכל. האם ריבונו של עולם יביא לו את האוכל או לא? הם השביעו אחד את השני שלא יביאו לו אוכל. למחרת, רבי זושא שוב אמר: “ריבונו של עולם, זושא רעב”. התלמידים תפסו אחד את השני ולא הביאו לו אוכל. רבי זושא ראה שלא מגיע האוכל, והמשיך ללמוד. אחרי איזו שעה הוא אמר: “ריבונו של עולם, זושא מאוד רעב”. התלמידים שמעו את זה, התהפכה להם הבטן, אבל לא זזו. שום דבר לא קורה. התחילו כבר להתאכזב: הרב שלנו משחק משחקים? הוא אומר “ריבונו של עולם”, והוא יודע שאנחנו נביא לו. זה בכלל לא אמיתי. עוברת עוד שעה, רבי זושא אומר: “ריבונו של עולם, זושא מאוד מאוד רעב”. התלמידים לא זזים. כבר הגיעו הצהריים. פתאום נפתחת הדלת של בית המדרש, נכנס בן אדם עם שלושה משרתים עם מגשים ענקיים של אוכל ושאל אותם: “מי זה פה רבי זושא?”; אמרו לו התלמידים: “זה הצדיק שיושב פה”. אמר האיש: “הבאנו לו לאכול”. התלמידים עמדו בהלם. רבי זושא הלך ליטול ידיים ולאכול. אחרי שאכל קצת, שאל את האיש: “איך אני יכול לעזור לך” אמר האיש: “תשמע, אני אדם עשיר מעיר אחרת והבן שלי חולה מאוד. ניסיתי ללכת לכל הרופאים, ושום דבר לא עוזר. בא אלי אבא שלי בחלום אתמול בלילה ואמר לי: תקשיב, יש צדיק אחד שיכול לרפא את הבן שלך עם הברכה שלו, אבל מחר בצהריים הוא יהיה ממש רעב. תביא לו אוכל והוא יברך אותו”. ריבונו של עולם מביא את האוכל, שלא נתבלבל. רבי זושא היה עניו. כשיש ענווה, אז יש שמחה בכל המצבים. פעם באו שני תלמידים חכמים אל ה’נועם אלימלך’ (רבי אלימלך מליז’נסק) אמרו לו: “רבי, יש לנו כל כך הרבה ייסורים. אנחנו לא יכולים ללמוד, לא יכולים להתפלל מרוב הייסורים” אמר להם: “מחלקת ייסורים זה אצל אחי, רבי זושא. הוא ילמד אתכם מה לעשות". הלכו אליו לבית, וראו מולם ממש חורבה. עניות גדולה, אין כלום בבית, ילדים יחפים, הוא היה ממש עני מרוד. שאלו את אשתו: “איפה הרב?” ענתה להם: “הוא בעבודה”. הוא היה מנקה ארובות לפני שהתגלה כצדיק. כשהיו מנקים פעם ארובות, היו נכנסים לתוכן. חיכו לו שם עד שיצא מהארובה, כולו שחור לגמרי. אמרו לו: “אחיך שלח אותנו אליך. יש לנו הרבה ייסורים, אנחנו בקושי יכולים להתפלל וללמוד. הוא אמר שאתה מבין בייסורים. איך אתה מתמודד איתם?” אמר להם רבי זושא: “אני? ייסורים? לא יודע מה זה ייסורים…” רבי זושא לא ידע מה זה ייסורים, כי הראש שלו היה במקום אחר לגמרי. לאנשים יש וולוו על הכביש, חשבון בנק עם מיליון וחצי בע”ש, והם בייסורים. אין להם מספיק, מסכנים. איך הם יגמרו את הגלגול הזה? הראש לא במקום וזה מביא גאווה, כעסים, כל המידות הרעות.
להכניס הכל ללב
מה יכול להציל אותנו? ענווה. להכיר כמה שיותר את מציאות ה’ בפנים, בלב, לא רק בשכל. אדם יכול לקרוא 8 ספרים ולא ייכנס לו כלום בלב. צריך להכניס את זה בלב, ברגש, לראות חיות. אם רואים בן אדם הולך, להבין שמישהו מחיה אותו. אם רואים ציפור מנקרת ברצפה, מי שם לה את האוכל שם? יש לשכן שלי תרנגולים, בדרך לתפילה כל הזמן התרנגולים אוכלים. איזה שיעור זה בדרך לתפילת שחרית. מי שם להם את האוכל? מי נותן לכל הדגים בים אוכל? אלו מחשבות פשוטות. לא צריך אסטרופיזיקה בשביל להבין את הקדוש ברוך הוא. איך כל בעלי החיים בעולם אוכלים? מי מנהל את הקייטרינג הענק הזה? איך יש לכולם אוכל? כשאתה מתרכז במחשבות האלה, אתה נהיה עניו. אמרו חז”ל (סנהדרין פח, ב) “איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל ושייף נפיק [נכנס בשקט ויוצא בשקט מבית המדרש] וגריס באורייתא תדירא [לומד תורה תמיד] ולא מחזיק טיבותא לנפשיה [לא מחזיק טובה לעצמו]” אצלנו ללמוד תורה זו מעלה גדולה. יש כאלה שנכנסים לבית מדרש, וכולם צריכים לדעת שהם באו. הסימן של אדם עניו, זה שאתה לא מרגיש שהוא בחדר בכלל, הוא לא תופס נפח. יש כאלה שיושבים בשקט והם כמו בלון נפוח, אי אפשר שלא להרגיש שהם שם. היום אנשים מצלמים את עצמם בכל מיני מקומות עם גלידות וכדומה, להראות לכולם מה הם אכלו. תראו אכלתי. מי שמבין את הפנימיות
של הדברים האלה, מבין שאנשים מכניסים את עצמם לבית סוהר. המוח נמצא בכלא. כאשר העניו מגיע, הוא לא מתחיל לבלבל את המוח. הוא ישר מתחיל לעשות את מה שצריך. עושה את הדברים הכי גדולים, עושה חסדים, מארגן כספים, נותן גמ”חים וכו’, ולא מרגיש בעצמו שעשה משהו מיוחד. לזה נבראתי, לזה באתי. זה בן העולם הבא, אחד שמגיע להשוואת הצורה עם הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שנבין את זה, נעשה את זה ונזכה בע”ה למידת הענווה.
