בספר התניא כתוב שהרגשות שלנו הם תולדה של מוחין. רגשות הם לא דבר אקראי, שמופיע או
נעלם סתם כך. זו המציאות אצל רוב האנשים, שלא מכירים את החוכמה הזו, אבל האמת היא
שרגשות נובעים מהשכל. אדם שיש לו קנאה או כעס, זו תולדה של משהו במוחין. זו ההבנה הכי
חשובה שצריך להבין בשיעור הזה. רגש מיוצר על ידי מחשבות! רגש הוא תולדה של מחשבה. זו לא
חייבת להיות מחשבה גלויה, אקטיבית ועכשווית, אלא מושג שקיים במחשבה על דבר מסוים, שכל
פעם שנתקלים בו מעורר את הרגש הזה. אם במחשבה שלי זה דבר טוב, כל פעם שאפגוש אותו אני
אשמח.
כדי לבטל רגשות שליליים, צריך לעשות שינוי בתובנות שלנו על החיים. איך אנחנו חושבים, מה
אנחנו מבינים על החיים בכלל ועל כל דבר ודבר בפרט. הכל צריך להיות מסודר בתוך מבנה נכון,
מאורגן, לפי מבנה הנפש שלנו, ולא באקראי כמו שלמדנו מאיזה סרט ספר רומנטי. נכון, זה לא נשמע
ספונטני וכיף כמו שאנשים מצפים משמחה, אבל זה הכיף הכי גדול שיש – להיות בשמחה אמיתית.
אי אפשר לקנות את זה בשום מקום, לא לומדים את זה בשום אוניברסיטה או ספר מודרני, רק
בכתובים שלנו, של חכמי הנפשות בכל הדורות, שלימדו אותנו בדיוק איך כל תנועה ותנועה בנפש
עובדת.
מוחין מייצרים רגש, וכדי להגיע לשמחה, צריך להגיע למוחין הנכונים, לתפיסות עולם שמולידות כל
הזמן הרגשות טובות. את הנוסחה לכך לומדים מהפסוק: “וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה” (ישעיהו כט, יט).
הענווה מולידה שמחה, ואילו הגאווה מולידה מרירות, גסות רוח וחושך. לפי זה, משה רבנו, העניו
מכל אדם, היה האיש הכי שמח בעולם.
לכאורה זה נראה הפוך: בעל ענווה נראה כמו אחד שמרגיש סמרטוט, לא מחשיב את עצמו לכלום.
זה אמור להביא לייאוש ודיכאון, אבל למעשה זה מביא שמחה. לעומת זאת, אדם בעל גאווה, מלא
בכבוד, שכולם מעריצים אותו והוא משבח את עצמו – דווקא הוא ייפול לדיכאון ומרירות. בזמן
שמשבחים אותו וקמים לפניו הוא מרגיש את עצמו שווה משהו, אבל כשהוא בחדרי חדרים, הוא
ירגיש אפס. כך החוקים האלה פועלים. גאווה מרחיקה שמחה, ומביאה גסות רוח ועצבות.
לפני שנפטר הבעל שם טוב, באו אליו התלמידים ושאלו אותו: “רבי, למי נלך עכשיו? מי יהיה הרב
שלנו?” ענה להם הבעל שם טוב: “אתן לכם סימן. לכו לרבנים ובקשו מהם עצה למידת הגאווה. מי
שייתן לכם עצה לגאווה – תברחו ממנו, הוא לא יודע. אין עצה נגד גאווה”. הם הלכו מאחד לאחד, עד
שהגיעו לרבי פנחס מקוריץ, שהיה צדיק גדול מאוד. כאשר ביקשו ממנו עצה לגאווה, הוא נאנח
בשיברון לב ואמר: “גם אני מתמודד עם אותה בעיה”. כך הם ידעו שהוא אמיתי. רק משה רבנו הצליח
לשבור את הגאווה לגמרי, ולהרגיש השפל ביותר בעולם.
חגית להב –
האם הכוונה במושג “מוחין” לאיזור במוח האנושי, או שזהו מושג שיש לפרש בדרך אחרת, ואם כן- מהי? מהו אותו איזור והיכן נמצא פיזית במוח (אם נמצא)? מהידע המדעי שידוע לי, יש במוח איזורים שאחראיים על רגשות, למשל האמיגדלה. אולם יש לי תחושה, שמדובר פה במושגים וטרמינולוגיה חדשה לי. דב רנוסף, אנו נוטים לחשוב שמרגישים באמצעות הלב, למרות שזו רק משאבה שמזרימה דם לאברי הגוף. האם הלב המוזכר לעיל הוא הלב ממש, או איזור שבו מרגישים, ושהוא נחות למוחין? תודה!
בסוד הדברים –
השאלה הועברה לשידור חי.