שורש של כל דבר
“לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”. זכה- עזר, לא זכה – נגדו. ככה אמרו חז”ל.
בכדי להבין את עניין הזוגיות צריך להבין את השורשים שלה. כאשר לומדים פנימיות התורה תמיד חוקרים אחרי השורש של כל דבר. לפי פנימיות התורה, אם אדם בעולם הזה, יודע איך להגשים בחיים שלו דברים גבוהים בחיי המעשה, אז הדבר מתברך, יש ברכה. הברכה נמצאת כאשר הענפים מחוברים לשורש. לכל דבר בעולם הזה יש שורש רוחני וצריך ללמוד את השורשים הרוחניים של המציאות כדי שיהיה ברכה בכל דבר.
אחת הבעיות של דברים שאין בהם קיום ולא נהנים מהם היא שלא יודעים איך לחיות את החיים לפי השורש. שורש זה הנשמה של הדבר, החיות שלו, החיים שלו. כל דבר שאדם עושה, חוץ מהגוף של המעשה, צריך להמשיך בו חיות נשמה ואז הדבר מתברך, פרה ורבה. אדם לומד משהו, עובד, מתחתן, אם עושה את הדברים שלו, את המעשים שלו, על פי חכמה עליונה שהיא המקיימת את הדבר, אז הדבר מתברך. אם לא, לדבר יש סוף והוא חי בייסורים, או שהוא נגמר מהר מאד. כי לא נותנים לדבר את החיות וכך זה בכל דבר ודבר. ברפואה, באכילה, בלימוד, הכל צריך להיות חיבור של שמים וארץ, שורשים עם ענפים, בעיקר בעניין של זוגיות.
נתינה והשפעה
בסדרה של ‘זוגיות עפ”י הקבלה’ דיברנו על איש ואשה האדם השלם, על אהבה אמתית בין בני זוג ועל מודעות עצמית ותקשורת, היום נייחד יותר את הדיבור בנושא הכבוד לפרטיו.
עניין של כבוד זה האלף בית ביחסי אנוש, בקשר בין איש ואשה.
מה הבסיס שבני הזוג צריכים על מנת לבנות את הבית ושהאהבה והחיבור ילכו ויגדלו לבית איתן ויציב?
הבסיס תמיד, בין שני בני אדם בכלל, ובין בני זוג בפרט, צריך להיות בסיס של נתינה והשפעה. שהתנועה הכללית של בני הזוג יהיה צמצום הרצון לקבל לעצמו, שזה ההתנהגות המקולקלת שמפרידה ומנתקת בין האנשים ובין האדם לבוראו והפיכה של הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.
הכיוון הכללי של ההתנהגות בין בני הזוג צריך להיות התנהגות של נתינה, לחפש את טובת זולתו. איפה להשלים את השני. המילה שלום באה מהשורש שלם, בלי שאחד ישלים את רעהו אז כל אחד מהשנים חסר והחלק שחסר לכל אחד נמצא ביד הבן זוג. כאשר יש שלום בין שנים זה מרמז שמטבע הבריאה שלנו אנחנו חסרים והחלק שחסר לנו נמצא אצל השני, או חבר או בן זוג, זה אצלו בפיקדון.
מה זה מושג של שלום? בחכמת הקבלה מושג של שלום זה חיבור בין שמים וארץ, בין ספירת יסוד לספירת מלכות, בין המשפיע אורות לבין מקבל האורות, בין האור לכלי. כאשר יש חיבור של אורות וכלים זה נקרא שלום. בשביל שיהיה חיבור של אורות וכלים צריך שיהיה השתוות הצורה. כלומר בשביל שהכלי יתחבר עם האור צריך הכלי לשנות את צורתו בצורה שמתאימה לקבלת האור מהמשפיע. צורה זה אומר רצון, במקום שיהיה רצון לקבל לעצמו, כתוב שייהפך אותו ויהיה בצורת האור. כל מי שרוצה להתחבר עם האור צריך שהתנהגותו תהיה דומה למאציל, התנהגות של אור, ואז מתחברים ויש שלום. זו הפנימיות של המושג שלום. שלום זה חיבור.
שלום – בית אומר שיש אצל האיש חלק ששייך לאשה, חייב לתת לה את זה, מחויב. האישה מצידה צריכה לדעת איך לקבל. כאשר יש את המהלך הזה של נתינה וקבלה זה נקרא שלום ואז הזוג מגיע לשלמות. השלמות שלנו לא יכולה להיות לבד. אנחנו שלמים רק כאשר האורות נכנסים בכלים, כך זה בין איש ואשה וכך זה בין הקב”ה לנשמה. נשמה זה מבחינת מקבל שפע, אז כמו התנהגות בין הקב”ה לנשמת האדם, בין האור לכלי, כך ההתנהגות בין איש לאשה צריכה להיות דומה, באותה צורה, ואותם חוקים צריכים לעבוד על מנת שתהיה נתינה וקבלה ואז יש שלום, הבית שלם. כאשר אין אפשרות של נתינה וקבלה אין שלום.
חיים ומוות ביד הלשון
צריך לדעת שתשעים ותשעה אחוז מהבעיות בבני אדם ובפרט בין בני זוג מתחילים ונגמרים בפה. ‘חיים ומוות ביד הלשון’. צריך לדעת לשמור את הפה טוב. דיבורים בין איש ואשתו צריכים להיות מדודים ושקולים. דיבור זה מלשון זיווג, מלשון מילה. יש ברית מילה שזה המילה התחתונה שהיא מוציאה חיים גשמיים, ויש מילה שבפה שהיא בוראת חיים רוחניים.
למילה יש המון כח, אם יודעים איך להשתמש בפה. פה בגימטריה=מילה (שמונים וחמש), כל השפע יוצא מהפה. יש דומם, צומח, חי ומדבר. אדם נקרא מדבר. כתוב: ‘ויהי אדם לנפש חיה’ תרגום אונקלוס מתרגם נפש חיה – רוח ממללא. נפש חיה הכוונה הרוח שמדברת מהפה. הדיבורים שיוצאים לאדם מהפה זה הנפש שלו. אם היו לוקחים את כל הדיבורים שאדם אומר כל חייו, מקבצים את זה ליחידה אחת, זה הנפש.
אדם שלא מוציא מילה מהפה לא יודעים מי הוא, לטובה ולרעה. חושבים שהוא חכם גדול או ההיפך. המילים שמוציאים מהפה הם בעצם ביטויים של הנפש, לכן קשר בין נפשות קורה על ידי דיבורים. האדם בכוח הדיבור שלו חודר לנפש של השני. כך גם כאשר מברכים על משהו. למה צריך לדבר? מספיק לחשוב. אבל אי אפשר לצאת ידי חובה לחשוב את הברכה, ברכה זה דיבורים. כל מאכל יש בו נפש, ניצוץ קדושה, המטרה של אכילה זה לא רק להשביע את הבטן אלא לברור את ניצוץ הקדושה מתוך אותו פרי, מתוך אותו מאכל. איך זה נעשה? על ידי זה שהנפש של האדם שמדבר נדבקת באותו ניצוץ קדושה. זה כל הסוד של המצוות הקשורות לכשרות המאכלים, אוכל כשר זה אוכל שהניצוץ שבו משוחרר. אסור מלשון שהוא כלוא ואי אפשר להוציא ממנו את הניצוץ. דבר שהוא מותר אז הניצוץ משוחרר ורק מחכה לגאולה. הגאולה היא על ידי דיבורים אז נפשי יצאה בדברו, הנפש יוצאת בדיבורים ומתחברת עם אותו תפוח שיש בו נצוץ קדושה בכוונה הראויה, ואז כאשר אוכלים את הפרי, הניצוץ שבו מתחבר ברוחניות שלנו. נקרא: ‘צדיק אוכל לשובע נפשו’. בלי הדיבור לא יכול להיות אותו חיבור. החיבור יכול לקרות רק על ידי אותו דיבור. דיבור זה מה שפועל ברוחניות. כאשר מדברים למישהו זה קשר. זה חיבור למקומות הכי עמוקים לכן המילים מאוד חשובות.
תוכחה
קשר בין איש ואשה נבנה מדיבורים. דיבורים של חסד ואהבה, להשפיע לבן או בת הזוג וזה הכלל הגדול. להשפיע הולך במחשבה, דיבור ומעשה. בשלושת אלה אדם צריך לפעול, כלומר לחשוב טוב על בן או בת הזוג, מחשבות טובות ובונות. לא להסתכל בנקודות שהוא חלש או שהיא חלשה, להוציא לאור את הנקודה הטובה שבאדם וכבר יש משהו שעובד בין בני הזוג, זה מוציא את הטוב שבצד השני. ההסתכלות מוציאה לאור. המעשים צריכים להיות בלהיטיב תמיד. בדיבורים צריך שיהיו דיבורים בונים. זה כלל גדול בכלל בחיים. לא מחנכים על ידי תוכחות. תוכחה יכול לתת אדם שהוא שלם, מי שהגיע לשלמות באותה מידה. מי שלא הגיע לשלמות באותה מידה יכול לדבר עד מחר זה לא יעזור. ותוכחה מלשון תוך, להיכנס לתוך של האדם השני. מי נתן לך רשות להשיג גבול? אם אדם לא עושה את זה מלב טהור ונקי רק לתועלת הזולת אז התוכחה שלו מעלה ריח רע בשמים. אדם שיכול להוכיח זה אדם שלם. משה רבנו סבל כל כך הרבה תלאות מעם ישראל ולא הוכיח אותם כל ימיו, רק לפני פטירתו, ולא משום שרצה לסגור חשבונות, חס ושלום, אלא אדם שהוא שלם והוא מוכיח אז הוא מתקן את השומע. הוא עושה את זה מתוך אהבה כי הוא יודע שבלי אהבה הוא לא יגיע לשלמות, אבל איפה יש מוכיחים כאלה כיום. פעם רבי עקיבא אמר שמימיו אין יותר מוכיחים, אין מי שיכול להוכיח, כי המוכיח צריך להיות במדרגה עצומה.
להגיד למישהו אחר ‘אתה לא עושה בסדר’, כמה שומעים את זה בבני זוג, אחד יורד על השני, אתה לא ככה ואת לא ככה, ומתחילים להתווכח, וזה בזבוז זמן ובזבוז כוח. בתים נהרסים מהוויכוחים המיותרים האלה. הדרך ללמד מישהו אחר מה שאתה חושב שצריך ללמד אותו זה רק להגיד לו שהוא עושה טוב ולא עושה רע. מדרגה של מקבל תוכחה זה מדרגה יותר גבוהה מהמוכיח. אסור להגיד דברים שלא נשמעים, אם תדע שאדם שאתה מוכיח אותו לא ישמע אותך, חבל על המילים. זרקת מילים על הרצפה סתם. אלא חכה עד שהוא יעשה משהו טוב, ואז תגדיל את הטוב הזה, תראה לו כמה אתה שמח שהוא הלך בדרך הנכונה. זו הדרך היחידה. לכן הכלל הגדול בדיבורים הוא לא לעלות “סירחון” מהשני. לכולם יש נקודות שחורות ומיד אנחנו רואים את הפגמים. ‘כל הפוסל במומו פוסל’.
ראית משהו פגום אצל השני – סימן שזה קיים אצלך. זוג שחי בצורה כזאת שאחד רוצה לתקן את השני – אוי להם. אש אוכלת את הבית הזה. הפוך, תמיד לחפש איפה השני בסדר, איפה הוא טוב. אפילו אם יש יער של דברים לא טובים אבל יש שם איזה עץ קטן טוב, טפח אותו. תוכחה יכולה להיות רק לאדם שלם. רב יוכל להוכיח את התלמיד שלו. לא מדברים על דברים של תיקון הלכה ודברים כאלה, זה ברור שמותר אבל להתחיל להעיר על מידות, למה אתה כעסן? למה אתה לא מסודר? את מצפה שהוא באמת יענה לך למה הוא כעסן? צריך רק להדגיש את התכונות הטובות. הדיבורים זה בנין. כך בונים בניינים. מי שרוצה לבנות את הבית שלו, לרחם על עצמו, לעולם לא יגיד משהו רע. צריך להיות אדם גדול בשביל זה, בקטנות מוחין קשה מאוד לעשות את התרגילים האלה. צריך ממש לפנות זמן ולהתאמן על זה, זה החיים שלנו. זוגות צריכים לדעת, אין דרך לבנות בית, זוגיות, אלא על ידי עבודה. אם לא עובדים זה לא בא משמים, ותמיד אחד חושב שאם הוא יעיר לשני ויתקן אותו אז יהיה יותר טוב. זה לא נכון.
מכבדת אותו מכבד אותה
התורה אומרת שאדם צריך לכבד את אשתו יותר מגופו, כמות הכבוד שהתורה דורשת מהאדם כלפי אשתו היא יותר מגופו. מה שהיית עושה לעצמך, צריך לכבד אותה יותר. אם אתה רוצה לנוח והיא עייפה, אתה תן לה מה שהיא צריכה.
והיא גם, היא צריכה לעשות את רצונו. מה שנוח לו ומה שטוב לו, לעשות לו את החיים יותר טובים. אם מקיימים את ההלכה בפשטות בין איש לאשה זה מערכת מושלמת. אין את המערכת הזאת בשום תורה אחרת. הרמב”ם כותב על יחסים בין איש לאשתו שצריך לקיים את ההלכה אבל אנשים אגואיסטים עם הרצון “לקבל לעצמו” לומדים הלכה והוא בא הביתה והיא לא עושה לו את החיים כל כך טובים, אז אומר: תגידי, את לא יודעת שאת צריכה לכבד אותי? אז היא אומרת לו: ומה עם ‘מכבדה יותר מגופו’? ואז הם מתחילים ללמד אחד את השני הלכה, צדיקים גדולים. למה? כדי שיהיה להם יותר נוח בחיים. זו לא הדרך.
ההלכה ניתנה לי, אם השני רוצה לקיים אותה שיקיים, אם לא, שלא יקיים אבל אני צריך לקיים את מה שכתוב, לכבדה יותר מגופו, אפילו אם היא עושה פרצוף חמוץ, זו מצווה מהתורה לכבדה יותר מגופו אז הכבוד ההדדי מאוד חשוב בדיבור. הכבוד ההדדי בדיבור יוצר בניין שלם. כמו שאדם צריך לשקול את הדיבורים שלו, לא פחות חשוב שידע להקשיב לשני. עניין של הקשבה זה דבר גדול ומעטים האנשים שיכולים להקשיב. הרבה אוהבים לדבר ולהשמיע אבל לשמוע את הצד השני, קשה.
לדעת להקשיב
מה זה אומר לשמוע את הצד השני? זה אומר שאתה מעריך את מה שיש לו להגיד, מבין שזה חשוב. אתה מוכן להתבונן. הקשבה זה לא שמיעה – שמיעה זה באוזן, הקשבה נכנסת ללב, אתה שם לב ומתבונן מה הוא אומר. אם אומר לך משהו אז את לא אומרת כן שמעתי, מכירה את הדברים האלה, אלא מקשיבים ומתבוננים. בשביל להקשיב אי אפשר להיות אדם אגואיסט. אדם אגואיסט לא יכול להקשיב. רב העולם לא מקשיבים, כולם משמיעים, רוצים שישמעו אותם. האדם האגואיסט, שיש לו רצון לקבל לעצמו, הוא בעיקר משמיע, לא יכול להקשיב באמת. כדי להקשיב לשני באמת אתה צריך להנמיך את עצמך. לא תוכל להקשיב לשני אם אתה מלא בדעות שלך ומה שהשני אומר זה רק כלי לנגוח בו.
בין בני זוג הדבר הזה קריטי, להקשיב אחד לשני, הקשבה זה אומנות. הקשבה זה אומר מעניין אותי מה קורה אתך, מעניין אותי מה אתה אומר. הקשבה זה תכונה של אנשים גדולים, לא של אנשים קטנים. תינוק כל הזמן צועק, מחפש תשומת לב, הגדול יכול להקשיב.
הגמרא מספרת על הלל הזקן ששני ליצנים התערבו ביניהם על הרבה כסף מי יצליח להכעיס את הלל הזקן. אחד אמר אם אני אכעיס אותו אתה נותן לי ארבע מאות זוז, ואם אני מפסיד אני נותן לך ארבע מאות זוז. זה היה הרבה כסף. ביום שישי, לפני כניסת שבת, הלל, נשיא ישראל, התרחץ בבית המרחץ לפני כניסת השבת. הולך הליצן ההוא בחוץ וצועק: מי כאן הלל? חבר שלו מהגן. אז הלל, נשיא ישראל, יכול היה לשלוח מישהו בזמן שהוא במרחץ לומר לו שיחכה חמש דקות אבל הלל קופץ מהמים, מתעטף ויוצא מהר החוצה, ואומר: אני, אני. כאילו הוא חבר שלו. אמר לו: מה אתה רוצה, בני? שואל אותו: למה לכושים באפריקה יש רגליים רחבות? זה מה שמעניין אותו חצי שעה לפני כניסת שבת. אז הלל מה אומר לו: שאלה גדולה שאלת בני. נותן לו התירוץ שיש שם ביצות ואם לא היו להם רגלים רחבות היו שוקעים, עונה לו בטוב טעם. הלל נכנס בחזרה לבית מרחץ, ההוא עושה סבוב, חוזר אחרי עשר דקות ושוב צועק: מי כאן הלל? מי כאן הלל? הלל מה עושה? קופץ מהמים, מתעטף יוצא החוצה. כן, מה אני יכול לעזור לך בני? אז ההוא שואל אותו עוד פעם איזה שאלה מוזרה. הלל מסביר לו בכובד ראש את התשובה. הלל חוזר למקווה, אחרי עשר דקות ההוא חוזר עוד פעם ואומר מי כאן הלל? יודע מי זה הלל? אבל מקניט. הלל קופץ מהמים, מתעטף, יוצא החוצה, כבר לפני שבת אז לפני ששואל אותו לוקח כיסא, יושב ואומר לו, בוא תשב, בוא נשמע בניחותא מה אתה רוצה לדעת בני? ההוא שואל אותו עוד שאלה שטותית. הלל חושב, עונה לו בטוב טעם, ההוא כבר התחיל להתרגז, התחיל לקלל את הלל, אמר לו בגללך הפסדתי הרבה כסף. אומר לו כדאי להלל שתפסיד ארבע מאות זוז ושהלל לא יכעס. זה מידת הקשבה של אדם גדול, הוא ממהר, לא בראש שלו בכלל הבן אדם, הוא מתחבר אליו איפה שהוא נמצא ושומע אותו, מקשיב לו ועונה לו, לא דוחה אותו.
כך רבנים פוסקים, אפשר להתקשר אליהם בכל שעה של היום, אפילו חמש דקות לפני כניסת החג, תמיד יענו בניחותא, יחקרו. אם היינו רק יודעים להקשיב אחד לשני, כמה בעיות היינו פותרים וכמה זמן היינו חוסכים אם לא היינו מתנגחים אחד בשני. תוריד את הגאווה ותצמצם את הרצון לקבל לעצמו, תחשוב מה השני רוצה להגיד לך, אולי אפשר להציל ככה את חיי הנישואים, אולי המריבות הסתמיות והמטופשות זה רק מצד היצר הרע. אולי אפשר להקשיב אחד לשני?
כתוב שעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. כמה כבוד צריך לתת לאדם אחר, להקשיב לו, לשמוע אותו ולכבד אותו. לפעמים נראה לנו שזה בזבוז זמן, יש לו כל מיני בעיות ושטויות בראש ואני צריך להקשיב לשטויות שלו, זה נראה בזבוז. לא צריך להתעסק עם הבעיות של הבית, בעיות של הילדים, במיוחד אדם שיש לו איזה מעמד בא הביתה וצריך לשמוע כל מיני בעיות של האישה והילדים, נראה בזבוז זמן. אבל זה לא. אומנות ההקשבה זה לדעת להתחבר לאדם השני איפה שהוא נמצא. לא איפה שאתה רוצה שהוא יהיה אלא איפה שהוא נמצא. לכל אחד יש עולם שלם ולפעמים אדם עם מוחין דקטנות ולפעמים הוא גדול. לכל אחד יש לפעמים רגעים שהוא קטן, שהוא נופל לקנאה ודברים לא טובים, מי יכול להוציא אותו משם? מי שמקשיב. מי שהוא גדול מספיק בשביל לצמצם את עצמו ולרדת לשמוע דברים שבכלל לא מעניינים אותו, בכלל זה לא הכיוון, בכל זאת, להתחבר לאותו אדם.
הגדול מעלה את הקטן, כל אחד לפעמים גדול וכל אחד לפעמים קטן, טובים השניים מן האחד. אם אחד נופל השני מרים אותו ולא רק פיזית, בעיקר מדובר בנפש, אי אפשר לבד. האדם הוא יצור חברתי אז צריך לדעת איך לרדת לקטנים, להקשיב למועקות כי אדם שלא מקשיבים לו מתמלא מרירות וכעס על החיים ויכול להגיע חס ושלום למעשים מסוכנים. האדם הכי שלו בעולם שצובר בליבו – זה לא טוב. מה היהדות אומרת על מחלות נפש? כל מחלות הנפש נובעות מדאגה, בד”כ דאגה עצמית. אז החכם באדם אמר ש’דאגה בלב איש ישיחנה’. ישיחנה זה ישפיל אותה, או ישיח אותה מדעתו ובהקשר שלנו, יגיד אותה למישהו אחר. ידבר אותה למישהו אחר. רק למי אפשר להגיד? למי שהוא כלי קיבול, כאשר השומע מקשיב. דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אם זה לא נכנס, זה חוזר חזרה בומרנג אל מי שמדבר.
להקשיב יכול אדם שהוא מצמצם את המוחין שלו עכשיו, מוריד את עצמו. איך מעלים ילד פיזית? מתכופפים. איך הקב”ה עוזר לנו? יורד למטה עד המקום שאנחנו נמצאים ומשם יכולים להרים אותנו. אי אפשר להרים מישהו כאשר יושבים על ההר ואומרים לו תעלה, בוא. הוא הרי נפל, הוא לא צריך את העצות שלך מלמעלה. צריך לרדת למקום שהאדם נמצא ולהתחבר שם. זה נקרא השתוות הצורה. השתוות הצורה זה שאתה יכול להתאים את עצמך לשני. זה אדם גדול. הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, אומר: מה זה נביא גדול? נביא גדול זה נביא שהנבואה שלו יכולה להתפשט עד לשוכני בתי חומר. אם הנבואה שלו עוסקת בדברים רוחניים, רק בדרכי ה’ וכו’ זה לא נבואה גדולה. למרות שנראה שהקב”ה רוצה שנעבוד אותו, ונתפלל וכו’ אבל דווקא הנבואה הגדולה ביותר זה נביא שהנבואה שלו יורדת עד לעניינים של זריעה, חריש וקציר. עכשיו תזרע, עכשיו תקצור. לרדת למקום שאדם נמצא. זה סוד גדול מאד. וזה יכול לאפשר לגדול להוציא את הקטן מהמצוקות שלו.
בין בני זוג במיוחד אם השני לא מקשיב, הוא מגביר לו את הבעיה. מצטברות מועקות, יש אנשים שחיים שנים ביחד ולא הקשיבו אפילו פעם אחת אחד לשני, כואב הלב. יכלו להיות זוג נהדר, אם היו קצת מצמצמים את הגאווה ואחד שומע את השני. אפילו שהבעיות שלה עכשיו עם החברות שלה זה לא דבר שאצלך קורה בכלל אבל גם הלל שראה את האיש ההוא, ראה שהוא בקטנות, ירד לקטנות שלו והעלה אותו למעלה. זה בן אדם גדול, הוא לא אמר לך תשאל את התלמידים שלי את השאלות האלה אלא הוא ישב ושמע והקשיב. המחלה של המאה עשרים זה בדידות. אנשים מוקפים כל הזמן באנשים אבל אין עם מי לדבר את הבעיות האמתיות. צריך להוציא מהלב את הבעיות לכן כתוב: ‘עשה לך רב וקנה לך חבר’. מה זה חבר? מלשון חיבור. שיהיה לך עם מי להתחבר ועם מי לדבר את המועקות. זה א”ב בין בני זוג. זה דבר שלא יורד מהשמיים עניין של הקשבה וזו בד”כ בעיה של גברים, שלא אוהבים להקשיב. אומנות ההקשבה צריכה להיות משני הצדדים, צריך לתרגל אותה.
זה בעיקר אפשר עוד להרחיב הרבה כמו שהרחבנו בסדרה של זוגיות ובסדרה של מקווה.
שיהיה בהצלחה
