על פי הפנימיות ישנם שני חגים שלא כתובים בתורה- פורים וחנוכה. אלו חגים שתיקנו חז”ל. כל שאר החגים כתובים בתורה. מה זה חג? זו מציאות של שפע מיוחד שיורד עלינו מעולמות עליונים באותו זמן בו חל החג. כאשר אנחנו כאן למטה עושים פעולת הכנה והתכווננות לחג פועלת עלינו פעולה ממשית בנפש כתוצאה מקבלת השפע ששייך לאותו זמן. הבורא סידר כך שבזמנים מיוחדים במהלך השנה יורד אור מסוים שיוכל לעזור לנו לתקן נפשנו. החגים הם כמו חלונות של הארה, בהם מתרחשת ירידת שפע מלמעלה.
בחנוכה ובפורים אנחנו עוסקים בניסים גדולים שקרו כתוצאה מפעולה לא שגרתית למטה בעולם הזה. חגים אלו הם תוספת, ואלו חגים שנחשבים לחגים של לעתיד לבוא. זה לא כמו שבת או ראש השנה ששם אסור להדליק אש, לנסוע, מוזיקה וכד… בחנוכה מותרים הדברים הללו. למה? חנוכה ופורים זה אורות גבוהים מאד, מעל המציאות הרגילה של העולמות, לכן קטן הצורך לשנות את עולם המעשה שלנו ואנו ממשיכים במלאכת יומנו. עם הזמן המשמעות הפנימית של חגים אלו היטשטשה, ומה שנשאר זה שאנו מתרגשים אמנם מהנרות, סופגניות, סביבון, אך יש כאן בחנוכה עומק נוסף – בואו ננסה להבין מה קורה פה? מה אדם יכול להשיג ומה ההשפעה שיכולה להיות על הנשמה בחג החנוכה.
גם בחנוכה וגם בפורים חלו גזרות כליה על עם ישראל עם סכנה מוחשית. בפורים הגזרה התבטאה בהשמדה פיזית של עם ישראל ביום אחד, על ידי המן הרשע שרצה “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד” (!), ובסיבות ללא סיבות, משהו תמוה, מזכיר קצת את הנאצים. ואילו בחנוכה סכנת הכליה על עם ישראל אינה גופנית אלא רוחנית. גם בימינו עדיין מנסים לכלותינו – האיראני רוצה ביום אחד, על ידי לחיצה על כמה כפתורים… בכל דור זה אותם שחקנים בלבוש אחר, יש כאן מאבק של אלפי שנים. אז מה רוצים מאתנו? למה להשמיד את כולם? בחנוכה היו היוונים הם היו התורנים באותו זמן אבל ידוע שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו…
השורש של הקונפליקט שלנו עם אומות העולם החל מהרגע שנהיינו לעם. איך שיצאנו ממצרים בא מולנו עם שנקרא עמלק. דמיינו את התמונה – יוצאים למדבר שומם עם שלם, מיליונים, כולל זקנים ילדים, נשים… תשושים אחרי 210 שנה של עבדות, לא יודעים מה יהיה במדבר, אין אוכל ומים… ופתאום בא עם אכזר להרוג. למה? אין סיבה. הפלישתים של ימינו למשל, נניח שהיום יתנו להם ארץ משלהם… האם זה יספיק להם? מה שחסר להם זה שטח? .יש לציין שהקונפליקט הזה בשורשו לא מובן גם להם. אז איך ישראל מתמודדת? שמים גדרות חותמים על הסכמי אי מלחמה וכדומה… זהו קונפליקט שקיים בכל דור – אנו שרים בכל שנה בחנוכה “בימים ההם בזמן הזה” עם ישראל בסכנה תמיד. כל יום ישנה סכנה קיומית. הם לא רוצים את השלום. למה לא?
בכדי להבין זאת עלינו תחילה ללמוד חוק חשוב מאד בקבלה: חוק השורש והענף – כל מה שקורה פה למטה יש לו שורש עליון. המריבה עצמה לא מתחילה מכאן למטה, אלא יש שורשים עליונים שמהם מתחילה המלחמה. כל עוד המחלוקת אינה נפתרת בשרשה זה כמו שייתנו לאדם אקמול לכאבים. זה הקלת סימפטומים. הבעיה היא שתהליך זה מנציח את המחלה כי זה מעלים אך ורק את הסימפטום אך לא את השורש. בדורנו כולם רוצים להרגיש רק את הנוח והטעים… לא להרגיש לרגע יגיעה או סבל. לצבוע בעיות. למשל יש מאכלים שהורגים. ואם כואב לי? לא מחכים אלא ישר לוקחים תרופות זו תבנית שפשוט הורגת אנשים אז מה עשית? ריפאת את המחלה? התעלמת מהבעיה. כי בהמשך מתרופות עוברים לניתוחים וכד’. העיקרון הפשוט הוא שכאשר יש בעיה, לא נלחם בביטויים של הבעיה אלא ניגש לשורשה – למה התחילה הבעיה? השתקת הסימפטומים מובילה להנצחת הבעיה ואז המחלה נמשכת.
בינינו לבין הגויים ישנה בעיה מתמשכת ושורשה הוא רוחני ואילו אנחנו עובדים על הפתרון של הבעיה בצורה גשמית, הגיונית, “יצירתית”. העניין הוא שאין פתרון הגיוני, כי השורש הוא רוחני. בכל דור יש לנו ברוך השם צדיקים, שהם אותם אנשים שזיככו את עצמם, את גופם, ורק הם קולטים באמת מה קורה, גם בשורשים. הם יודעים למה באה על עם ישראל גזרה ואז על סמך המידע הזה הם מנסים לשכנע את העם לפעול לפי פתרון על דרך אמת ולא לפי הגיון אנושי. בפורים נאמר מרדכי ידע את כל אשר נעשה. למה נכתבה המילה “כל”? הכוונה היא שמרדכי ידע גם את שקורה בעולמות עליונים. הוא ידע למה באה הגזרה והוא גם פועל בצורה הנכונה בכדי להעביר את רוע הגזרה. תורת הקבלה מלמדת אותנו חוק לגבי אויבים – כאשר הסכנה היא איום פיזי, של השמדה, השורש, הסיבה לכך, הוא רפיון רוחני בעם ישראל. המקור של כל הקונפליקט מופיע בתורה.- “שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו…ורב יעבוד צעיר”. עשיו ויעקב נמצאים בקונפליקט כבר מהבטן, כל הזמן. שני עולמות שונים לחלוטין:
ידוע שכאשר רבקה נשאה את שני התאומים, יעקב ועשיו, התחילה מחלוקת- כאשר הייתה רבקה הולכת ליד מקום של עבודה זרה הרגישה שהתינוק רוצה לצאת ואילו גם שעברה ליד בית מדרש הרגישה אותו דבר, בין התאומים כל אחד משך לכיוון אחר. זהו שורש המחלוקת שבהמשך היא המחלוקת בין ישראל לאדום. עשיו יצא ראשון ויעקב בעקבותיו ולכן עשיו המבוגר יותר.
יעקב מייצג את ראש מערכת הקדושה לכל הדורות ואילו עשיו הוא ראש מערכת הטומאה לכל הדורות. המלחמה היא בין שתי שיטות חיים סותרות לגמרי. אי אפשר את שתיהן יחד.
טומאה – משיכת שפע לעצמו בלבד. משיכת אורות ברצון לקבל לעצמו אני רוצה להינות, ועכשיו, והרבה! התוצאה של התהליך הזה היא גילוי אורות מיידי וחזק שלאט לאט נעלם. כמו אכילת חטיף שוקולד עתיר אנרגיה זמינה שבסוף היא נעלמת ואתה נהייה עייף יותר. עשיו, שהוא גם אותיות עשוי. מייצג את עולם הזה. לקבל הנאה רק לעצמי, כאן ועכשיו. לפי הזוהר זה נקרא משיכת אורות מלמעלה להינות הנאות הגוף כרגע כי מחר נמות.
קדושה – יעקב, דחיית סיפוקים מידיים הוא מבין שלעשות מה שבא לי זה לכבות את הנשמה. העבודה היא לעשות דחייה לתענוג המידי ולקבל את האור בצורה נכונה. יעקב מסמל כח התנגדות- הוא דוחה שפע בכדי לקבל אותו נכון. הצעד הבסיסי ביותר ברוחניות הוא לשים מסך התנגדות לסיפוקים מידיים.
למה? כשאדם נמצא ברצון לקבל לעצמו בלי חשבונות התוצאה תהיה הנאה מיידית גדולה אך לא יישאר אחריה כלום ואז באופן כללי האדם לא נהנה. הבעיה עם שיטה זו, שהיא נוגדת את התכלית. עצם תכלית הבריאה היא “להינות לנבראיו”. שהנברא יקבל את האור, התענוג, מהבורא .מי שלא מקבל בצורה המתוקנת הוא לא נמצא בתענוג ובכך לא מקיים “להנות לנבראיו”
בפרשת וישלח יעקב שולח לשונאו מתנות. עשיו פחד מלבן, ואילו יעקב יצא משם בקלות. אבל יעקב לא ישר יוצא למלחמה. לפי ההלכה קודם מתחילים בשלום. ואם לא רוצה? אנחנו יודעים להילחם. יעקב הוא לא אימפולסיבי. בקדושה זה לא בא לי אני קופץ ועושה. מלעשות מה שבא לי באים עייפות ומוות. “ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף”. עייפות זה כי אדם עייף בנפש. עייפות היא בנפש, כשנחלש הרצון לחיים, אדם לא מתמודד, בורח לשינה, לאוכל, הוא משתש בבריחה כי הוא לא יודע להסיר הקליפות. אדם שלא מסוגל להפיק שמחה ממצב מסוים, כל מצב מוריד אותו ואז הוא בבריחה. העייפות אינה בגוף. אדם עייף אחרי יום עבודה ארוך, ופתאום שומע ידיעה משמחת – ברגע אחד מתעורר, יכול לתפקד עוד ללא עייפות. הכיצד? הטומאה היא זו שמעייפת וגורמת מחלות ומוות. לעומתה הקדושה יש בה תנועה הפוכה. הקדוש ברוך הוא קבע שאצל האדם יש או את זה או את זה אי אפשר שניהם יחד. בפועל, אם אדם יכול לעשות מסך, דחיית סיפוק, 5 פעמים ביום זה יגלה אצלו אור גדול מאד. הוא מפתח רצון, מפתח כלי חזק מאוד. יש השתוקקות חזקה יותר. בהתחלה זה קשה אך לאחר שמתורגלים בזה ובאמת חיים כך, נשארת שמחה בנפש, זוהי ההתקדמות המעשית ברוחניות, דחיית סיפוקים. למשל שהכילה לא תהיה גסה ובהמית. כתוב- צדיק אוכל לשובע נפשו. למדנו בסיפור שעשיו ויתר על בכורה בשביל, נזיד, אולם יש כאן עומק נוסף – עשיו רצה את התבשיל של יעקב כי הוא רוצה איזון, אחרת הוא הולך למות. הוא בקליפות, בטומאה, הוא עייף. עשיו רוצה התבשיל של יעקב.
גם בחיינו אנו ישנן שתי צורות התנהגות, אחת מסמלת הנהגה של יעקב ואחת של עשיו. למשל הכעיסו אותך בעבודה- צעקת על מי שהכעיס אותך? עכשיו הנשמה בורחת… זה או הנהגה של יעקב או של עשיו. זה הקונפליקט.
כדי לפתור את הקונפליקט צריך פתרון רוחני – למשל בפורים מרדכי עושה שיעור תורה לילדים, המן לא היה כסיל, הוא ידע שאינו יכול נגד ילדים יהודים של שושן הבירה שלומדים תורה. התורה הקדושה, ביחד עם צום 3 ימים, שמבטא את ההתנגדות, דחיית סיפוקים, הביאו לרמת הקדושה שמנצחת את הטומאה בסיבוב הזה. מרדכי הבין שכליה גשמית נובעת מכליון רוחני, כיוון שהיהודים השתתפו בסעודתו של רשע על זה נוצרה הבעיה הרוחנית. מי שהשתתף בסעודה אלו אנשים שרצו לקבל תענוג דרך הבשר והיין והנאות. זה לא דחיית סיפוקים, זה לא הדרך של יעקב. אם אתה חי רק בשביל תענוגות חולפים זה חטא זוהי דרכו של עשיו.
היום כל העולם מושפעים מהיוונים. השתלטו על כל המוחות. בכלכלה בבריאות, בהכל. היוונים הכניסו את המוח לצמצום. המלחמה בין הגיון לאמונה, בין גוף לנשמה, בין צמצום לאינסוף.
היום בדורנו יש סביבה שמשדרת סיפוק יצרים. היוונים הביאו לעולם את תרבות הפנאי: נהנתנות, ספורט, תיאטרון, כדורגל (כדור עגל…). תרבות פנאי של נהנתנות. כאילו שהמטרה בחיים היא רק להינות. במשך ההיסטוריה יוון כבשה את כל העולם וכך השליטה את התרבות הזו על כל האומות – תרבות שמסמלת הנאה עכשווית בלי שום קשר לתכלית. מעבר לגישה זו מסתתרת השאלה היותר מהותית- למה אני חי? כאן נכנסת הגישה של ישראל- גישה שבה הולכים בדרך בה כל רגע בחיים משמש לתכלית.
ההבדל בין שתי הגישות הוא בעומק, בעצם תפיסת המציאות. – היווני אומר- הגיון, מה שאני מרגיש, רואה, שומע, וחש הוא קיים, ואילו מה שאינו כך הוא לא קיים, הוא רעיוני, פילוסופי. מה שקיים זה רק מה שאני רואה וחש. היווני אומר אין נשמה, אלא הכל גוף.
מנגד, גישת ישראל סותרת לגמרי את גישת יוון: לפי גישת ישראל מה שניתן להרגיש, החלק הגשמי והחומרי של העולם דווקא הוא זה שאינו בהכרח קיים ומה שאי אפשר לראות ולחוש בחוש גשמי הוא מה שבאמת קיים. ולראייה, כל דבר גשמי בעולם כל הזמן משתנה, הוא סופי. הגוף, הטבע, כל המציאות החומרית בכלל, משתחלפת כל הזמן. כל דבר גשמי גווע, הגוף מתפרק, ואילו האחד והיחיד, הבורא, הנקרא היה הווה ויהיה, כאן תמיד, נצחי.
יוונים, מה אתם עושים? עושים פסל משתחווים לו? למי אתה סוגד? מאיפה מקור השפע שלך? בפני מי אתה מבטל עצמך? ישראל אומר שיש אלוקים שלא יתגלה לך ואתה גם לעולם לא תבין אותו בשכל שלך. “לא מחשבותיי מחשבותיכם”. לפי ההיגיון של יוון נשאלת השאלה – אם הוא שלם מעצמו אז מה פתאום הוא עושה משהו? כלום חסר לו דבר מה? זו גישה של שכל הגיוני ולא רוחניות. וזו המלחמה האמתית יוון ישראל.
בימי החשמונאים היוונים גזרו שלושה איסורים על היהודים: ברית מילה, שבת, וקידוש החודש. וכמו כן הם גזרו על כל יהודי לכתוב על קרן השור שאין לו חלק באלוקי ישראל.
מה מסמלים שלושת הדברים האלו? אלו הם שלושה דברים שמקשרים את האדם למעל הטבע. זה נקרא “אות”. הקשר עם הבורא במהותו הוא לא שכלי אלא נשמתי. למשל השבת נותנת ברכת פרנסה לכל השבוע. אין הגיון. מה, תשבות מעבודה ובכל זאת תהיה יותר ברכה בפרנסה? זה נגד ההיגיון. ברית מילה איך זה הגיוני? היוונים סגדו לגוף, בפסלים, באתלטיקה, מה אתה נוגע בגוף? היוונים היו גאונים אך סגדו לגוף. יש התנגשות בגישות כי ליהודי יש אמונה במעל הטבע. יוון זה חומר וישראל זה רוח. הם עושים הפרדה ביניהם ואילו אנחנו לא. הוא אומר הרוח תשרת את החומר ומצד שני היהודי משתמש בחומר בכדי לשרת את הרוח. לצערנו אז היו הרבה מתייוונים. גם היום.. יכולים להיות לבושים כמו דתיים אך מבצעים את ההלכה ללא הלב, ללא ההתחדשות… אם אדם מבין שכוס הקידוש זה הכלי לקבלת אורות מאבא ואימא, ושאכילת לחם זה גבוה מעל גבוה… כמה עומק יש בקידוש על היין, ובברכת “המוציא” של סעודת שבת… במצב בו היהודי מקיים מצוות בצורה חיצונית בלבד, עם הזמן זה עלול להיות לו יבש לגמרי, ללא חיות. לעומת זה, מי שמתעמק, מי שיודע את “הכל” , את הכלל, כמו מרדכי היהודי, יודע להבחין מה מתאים לדרך הרוחנית ומה לא. התורה היא נצחית, היא לא משתנה. אם תכניס דברים חדשים, שינויים מהדרך המקורית, זה לא הולך. וזה מה שהיוונים ניסו לעשות. מה רק אל תשמרו שבת , ברית מילה וקידוש החודש. היוונים ניסו לנתק את היהודי מהנשמה שלו. בוא תהיה כמונו. חשוב להבין שיהודי בלי שבת אין לו את המצבר. בלי שבת אין ליהודי חיבור לנשמה, בלי ברית אינך יהודי כלל. על ידי קביעה מתי הוא הראש חודש הבורא נתן לנו יכולת לשלוט בזמן. בית דין למטה, של החכמים, קובע מתי ראש חודש לפי ראיית מולד הלבנה. ואז למשל בתשרי האור של יום כיפור יורד ומאיר לפי מתי שאתה, האדם כאן למטה, החלטת מתי ראש חודש. אז אפשר להגיד, איך האדם יכוון ליום הנכון? אז זהו, שהיום מסתדר לפי קביעת היהודי למטה. זה מעבר להגיון, אין הסבר הגיוני אלא ההסבר הוא רוחני- נשמה, גם ברית מילה לא הסבר גשמי הוא רוחני לגמרי. שיש נשמה.
מה הייתה המהות הפנימית של המלחמה נגד היהודים בחנוכה?
בחנוכה המלחמה היא בין הגוף לנשמה. היוונים היו אנטי רוחניות. השקפת עולמם היא בבחינת העולם הזה. גוף. חומר נטו. מה שמורגש בחושים הוא קיים ותו לא.
ואכן, באותה תקופה הרבה יהודים התייונו , עד כדי כך שהיתה ממש סכנת כלייה רוחנית על עם ישראל.
מנגד, באותה תקופה חיו רבי יוחנן כהן גדול, מתתיהו, וחמשת בניו, ביניהם יהודה המכבי, כולם יצאו להילחם בכל צבא היוונים. תתארו לכם… 5 מכבים נגד צבא שכבש את כל העולם, פילים… חיילים מיומנים. מתתיהו היה הצדיק שהבין את השורש. הוא הבין שהאיום הוא כתוצאה מרפיון רוחני בעם ישראל ושצריך לעשות פעולה שתשבור את המהלך הזה. הוא אמר לבניו שעדיף לכם למות ולא לוותר על הדת שלכם. הוא ידע שצריך להילחם ביוונים בכל הכוח במסירות נפש. וכידוע הנס שקרה הוא שהמעטים ניצחו את הרבים… זה נס…
באותם ימים היוונים באו לבית המקדש וטימאו את כל הכלים, כולל את כל השמנים. לאחר החורבן, חזרו לשם היהודים ומצאו רק פח אחד של שמן עם חותמת של הכהן הגדול. שלא טומא על ידי היוונים. לכאורה כמות שמן כזו אמורה להספיק ליום אחד, ושמן טהור אחר עדיין אין, אך הם אמרו- נדליק עם מה שיש. הנס הגדול היה שזה המשיך ודלק שמונה ימים ברצף, איך זה יכול להיות? זה עוד נס…
נס הוא משהו שהוא מעל הטבע.
מה קרה שם בחנוכה זה סוד גדול שמי שילמד אותו…זוכה… יש באדם כוחות נורמליים בשכל בגוף ברצון שהוא משתמש בהם כרגיל בחיי היומיום. אך יש מאגרי כוח נסתרים אצל אדם שחבויים אצלו ויצאים רק במקרים מיוחדים. ידוע הסיפור על האישה באיטליה שהרימה אוטו בידיה כדי להציל את הילד שלה, וזה כאשר בחייה הרגילים לא תרים אפילו 20 קילו. יש כוחות שיוצאים מהאדם בשעת לחץ. היווני יגיד שהכוח- סיבי שריר, סוכרים… ואילו היהודי יודע שמקור הכוח הוא בנשמה. כשאדם מגיע לגדלות וגילוי נשמה הוא יכול הרבה יותר. איך מגיעים לאותה גדלות וגילוי נשמה? שתי דרכים: או מצב לחץ פתאומי מצב של אין ברירה אך זה לא מחזיק לאורך זמן. יש דרך אחרת להגיע לגילוי כוחותינו הנסתרים- זה נקרא מסירות נפש שאדם בוחר ללכת על משהו בלי לחשוב על עצמו והנוחות שלו באותו המצב. למשל לאדם יש ילד הוא צריך לבחור לשלוח אותו ללמוד בבית ספר קרוב ברמה בינונית או בבית ספר רחוק וברמה גבוהה, אם הוא מחליט לשלוח אותו למקום השני זה בעצם שאני מוותר לעצמי על הנוחות שלי למען הדבר ואז מגלה מסירות נפש. שאדם מבטל את הדעות שלו ההרגשות שלו והנוחות שלו, הוא מגלה כוחות אדירים שלא ידע שיש לו. רוכב אופניים- רכיבה של שעות, יש שלב שמרגיש שזהו אתה לא יכול יותר אך אם תמשיך עוד קצת אז נפתח מאגר אנרגיה שלא היה שם. ככלל- רוב מי שמצליח זה אדם שמוסר נפשו- מבטל עצמו ועושה למרות הרגשותיו, ובכך מגלה כוחות יותר ויותר גדולים. לפי היגיעה מגיע לאדם כח מעל הטבע. כח האינסוף. תלוי בכמה מסירות נפש עשית.
רק על ידי מסירות נפש והתעקשות יש פתח להתגבר על מכשולים. גם שלא נוח לך ולא וטוב לך תעשה את מה שנכון. במקרה של עקדת יצחק- הייתה מסירות נפש. יצחק היה בן 37, והיה יכול להתנגד, אך אמר לאברהם: תקשור טוב שאני לא יעבור על כיבוד הורים, כי אני חי בעולם לשמש את הבורא זה ניסיון של מסירות נפש. ההמשך הידוע-אל תשלח ידך אל הנער כי אתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, בעצם הניסון הזה לאברהם וליצחק גילה את הנשמה לכל הדורות בזכות מסירות נפש. גם הניסיון של לך לך, אומר השם לאברהם לך, בל לדעת לאן ואברהם הולך- מבטל עצמו ופועל במסירות נפש. אנשים קטנים חיים רק בתוך השכל וההיגיון, מה יוצא לי מזה, בלי מסירות נפש. לעומתם המכבים ניצחו צבא ענק. הם כוהנים בבית מקדש כל היום לומד אסור לו להילחם. הנשמה שלהם יצאה למלחמה. מי שחזק בנשמה שלו ומתחבר לבורא מגלה שהנשמה יותר חזקה מהגוף. לאחר אונס דינה, שמעון ולוי, שני אנשים בלבד, הלכו והרגו עיר שלמה של לוחמים מובחרים. איך? מסירות נפש. הלכו עם העיקרון שאי אפשר לאנוס את בת ישראל.
זה האור של חנוכה. הארה שמעל הטבע. כל אחד שמדליק נר ומסתכל עליו חצי שעה יכול לקבל האור הזה. מדליקים בשמן זית עם פתילה.
הגוף של הזית נמשל כנגד הגוף של האדם, ואילו השמן זה אותיות נשמה. כדי להוציא את שמן, ולהאיר את אור הנשמה, צריך לכתוש את הזית, את הגוף. לדחות סיפוקים, למסור נפש. כאשר מרסקים את הקליפה של גוף הגיון, דעות. אם תרסק את זה יוצאת פתאום הנשמה, השמן יוצא ונהיה אור, אור מאיר עד אינסוף.
בחנוכה היה גילוי אור הנשמה שמאיר עד אינסוף אין לו גבולות, האור של הנרות האלו נכנס אל תוך הנשמה, זה פועל כשמסתכלים על האור הזה חצי שעה. האור שגנוז בתוך החומר. כל עניין חנוכה להאיר את החושך, כך שירד אור מעולם האצילות עד לעולם העשייה. המהות של חנוכה היא שהאור של הנשמה יאיר הכי רחוק. זה מה שיעשה את השינוי האמתי.
שיהיה לכולנו חג חנוכה מאיר, שנזכה גם בימינו למסירות נפש שתביא עמה ניסים גדולים!!!
