אהבה זו אחת משתי המידות הראשיות בנפש, לצד היראה. התכלית של כל העבודה היא להגיע לאהבה. בקריאת שמע, אחרי שאומרים “שמע ישראל” ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, המצווה הראשונה היא “ואהבת את ה’ אלוקיך” (דברים ו, ה). לא כתוב “וידעת” או “והאמנת” או שום דבר אחר. מה צריך? לאהוב את ה’ אהבה זה חיבור. זה מגיע משני הכיוונים. אם אתה רוצה להתחבר – תאהב, ואם תתחבר – תבוא האהבה. אהבה זו התשתית של העולם, עליה העולם קיים. כתוב: “עולם חסד יבנה” (תהלים פט, ג). אם רוצים בניין של משהו – של זוגיות, של משפחה, של חברה, של עולם – החומר המדביק זה האהבה.
אם אין אהבה אמיתית, הכל מתפורר. אהבה זה דבק, היא מחברת את הכל ונהיה בניין. לכן היהודי הראשון, אברהם אבינו, מידתו היא חסד. כל אחד מהאבות הוא מרכבה לאחת הספירות: אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – תפארת. הראשון הוא אברהם אבינו שמידתו חסד, ועל התשתית של חסד נבנה העולם. מי שרוצה להצליח במשהו, צריך לבנות אותו על אהבה. יש לך עסק? תבנה אותו על אהבה. אם תהיה בו אהבה, יהיה לו קיום, כי עולם חסד יבנה. חסד זה נתינה, זה אהבה. הוא יוצר אחדות וייחוד, ואז הדבר מתקיים. לכן ‘אהבה’ בגימטרייה 13, וגם המילה “אחד” בגימטרייה 13, כי הפעולה של האהבה היא להפוך דברים נפרדים לדבר אחד. כשיש אהבה בין אנשים, הם הופכים לאחד. כשאין חיבור של אהבה, כל אחד לעצמו, כל אחד נוגס בחברו ושומר על הטריטוריה שלו, ואז הכל מתפורר ומתפרק. על צדיקים כתוב: “את והב בסופה” (במדבר כא, יד) – אפילו שהם מתווכחים על הלכות ונראה שהם נלחמים, זה בא מתוך אהבה, לכן יש לזה קיום. מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים, ומחלוקת שאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. מחלוקת לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמאי. מחלוקת שלא לשם שמיים זו מחלוקת קרח ועדתו. אם כל אחד רוצה רק לעצמו, זה מפרק את החבילה. כשאוהבים אחד את השני ועושים רק בשביל האמת, בשביל השלום, “האמת והשלום אהבו” (זכריה ח, יט) – אז נהיה חיבור אמיתי, נהיים אחד. כך כולם מרוויחים והכל מתקיים.
לחשוב על הזולת
בגוף שלנו יש הרבה איברים. כל איבר עושה עבודה אחרת, אבל חושב כביכול על כל הגוף. הריאות, למשל, מביאות חמצן לכל תא בגוף. בלעדיהן לא היה חמצן. רוב מה שהריאות עושות, זה בשביל כלל הגוף. כל אחד עושה גם עצת לעצמו, אבל העיקר זה בשביל הכלל. הוא מקדיש בשביל זה את רוב הכוחות שלו. אם רוצים חיבור, צריך לחשוב על הזולת. צריך לחשוב על נתינה, ואז יש אהבה. אדם שמקבל אהבה הוא חי. מי שלא מקבל אהבה, אין לו חיים. אהבה זה יותר מאוויר לנשימה. אוויר לנשימה מחיה את הגוף, ואילו האהבה מחיה את הנשמה. כשאין אהבה, אין כלום. אנשים שיש להם כסף ובתים גדולים, אבל הם הולכים ממורמרים שם עם מחשבות של הקפדה וכו’, בעצם אין להם כלום. צריך לדעת לתת וגם לקבל אהבה. המילה אהבה מתפרקת לשתי מילים: הא והב. ‘הא’ – קח, ‘הב’ – תן. באהבה יש קח ותן, שני צדדים. אם הם קיימים כמו שצריך, זה מזון לנפש. המזון של הגוף הוא פחמימות, חלבונים, שומנים. כמה שיותר בריא, יותר טוב. המזון לנפש הוא רגשות טובים. כמו שיש רעלים בגוף, פסולת ממזון שמזיק לגוף, כך יש רעלים בנפש: רגשות לא טובים, כעס, קנאה, פחד וכו’. המזון הטוב והעיקרי של הנפש זה אהבה. אם אדם מקבל אהבה, הנפש שלו ניזונה ומתרחבת. אם הוא לא מקבל אהבה, היא מצטמקת. אפילו אם יהיו לו הרבה דברים אחרים, בלי אהבה אי אפשר. לכן צריך ליצור מצב שבו שניתן הרבה אהבה ונקבל טונות של אהבה, וכך יהיה מזון לנפש. כתוב: “על כל פשעים תכסה אהבה” (משלי י, יב). על כל הבעיות שיש במשפחה, בחברה וכ’, אם נלמד את אומנות האהבה זה ימיס את כל הדינים, את כל הפשעים, את כל ההקפדות מהעבר. הכל נמס כשבאה אהבה.
ציוויי התורה הם על דברים שלא באים לנו באופן טבעי. אם כתוב לקיים איזו מצווה, סימן שלא מדובר בדבר טבעי. צריך להתאמץ ולדעת איך לקיים אותה. התורה מצווה לאהוב: “ואהבת את ה’ אלוקי” (דברים ו, ה), “;ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח). רבי עקיבא אמר: לאהוב מישהו אחר כמו שאתה אוהב את עצמך, זה כלל גדול בתורה.
על כל מצוה בתורה יש פירוש. רש”י מביא בדרך כלל פירושים מהתנאים והאמוראים. אבל במצוות “ואהבתך לרעך כמוך”, רש”י רק כותב שרבי עקיבא אומר שזה כלל גדול בתורה. הוא לא אומר לנו מה הפירוש המעשי של לאהוב. איך עושים את זה באופן מעשי? מה זו אהבה באמת? קודם כל, אהבה זה לא מה שקוראים בסרטים אמריקאים אהבה, או בלשון העם אהבה רומנטית. אהבה היא תולדה של נתינה. כשאדם אומר למשל “אני אוהב שוקולד”, את מי הוא אוהב? את עצמו. אם הוא היה אוהב את השוקולד, היה משאיר אותו בחיים… אם הוא אוהב את העוף, שלא ישחט את התרנגולת. מה שהעולם קוראים אהבה, זו אהבה עצמית. החליפו את המילה תאווה באהבה. לכן, כאשר העולם אומרים “אני אוהב,” הכוונה היא “יש לי תאווה”. תאווה היא אגואיזם. כפי שאמרנו קודם, אהבה זה חיבור. חיבור בין שני דברים נוצר באמצעות השוואת הצורה – בכך שיהיו דומים אחד לשני. כאשר כל אחד רוצה את טובת עצמו, הם מתרחקים אחד מהשני. הוא אוהב את עצמו והיא אוהבת את עצמה. כשהוא אומר שהוא אוהב את הבחורה הזאת, הוא מתכוון שהוא אוהב את עצמו איתה, את מה שהוא מקבל ממנה. יוצא מכך שהוא אוהב את עצמו. זה עושה לו טוב. ברגע שיפסיק לעשות לו טוב, אין אהבה. מעולם לא היתה שם אהבה. היתה תאווה.
אהבה תלויה בדבר
במסכת אבות נאמר שיש שני סוגי אהבה: “כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם” (אבות ה, טז). אהבה שתלויה בדבר, היא אהבה של מישהו בגלל שמקבלים ממנו משהו. זו בעצם אהבה אגואיסטית, אהבה עצמית. ברגע שהדבר הזה מתבטל, כמו שקורה להרבה זוגות, זה נקרא משבר נישואין. למעשה זה משבר שכלי – פשוט לא מבינים את המהלך ולא יודעים איך להתחבר, ולכן אין אהבה אמיתית. אהבה אמיתית זה חיבור, כל יום נהיים יותר אחד. כשמתחתנים, צריך תוך כמה שנים להרגיש שאין בינינו בכלל הפרש. אם יודעים לאהוב הכל נהיה אחד. אבל אם הולכים בדרך של סרטים אמריקאים, כל אחד מתבצר יותר בעצמו, כל אחד חושב רק על עצמו, מה יצא לו מזה. בכל מערכת יחסים זה ככה, לא רק בעל ואישה. כל מערכת יחסים שבה השיקול הוא “מה יהיה איתי”, דאגה עצמית מוגברת – גורמת לריחוק בין בני אדם. כשנגמרת התאווה, מה יחבר את הזוג הזה? זה פלא שנשארים ביחד. בארץ כבר יש 50% גירושין. בקליפורניה 120% גירושין, מתגרשים פעמיים-שלוש, כי צורת האהבה הזו היא תאווה נטו. כל החיים מושתתים על תאווה. אז בטל הדבר, בטלה האהבה. הם לא יודעים לאהוב. אהבה שתלויה בדבר, לפי המושגים שלנו בתלמוד עשר הספירות, זו אהבה שתלויה ברצון לקבל, באגואיזם. בין אם מדובר בשוקולד, באישה או בכסף, המניע שלה זה האגואיזם. מרגילים אנשים מגיל אפס לדאוג לעצמם, לבחור אישה וכל דבר אחר לפי מה שיעשה להם הכי טוב. ברגע שזה מפסיק לעשות טוב, מתפרקת החבילה והאדם נשאר שומם. בגיל מסוים נשארת שממה בתוך הנפש שלו. הוא מתנתק מכל הדברים שעשו לו טוב, בגלל שלא היה שם שום חיבור אמיתי, היתה רק תאווה. לתאווה אין קיום, היא נגמרת בסוף. קחו את הגלידה הכי טעימה בעולם, תאכלו אותה, תאכלו שוב, בפעם השלישית כבר תקיאו. אי אפשר להמשיך עם אותה תאווה. בסוף זה נגמר. שואלים עלינו שאלות: איך אתם נפגשים פעם-פעמיים עם אישה ואחרי זה מתחתנים? למה לא שבע שנים פגישות לפני החתונה? נפגשים הרבה לפני החתונה ומעט מאוד אחרי. זה לא טוב! אבל הבסיס שלנו הוא שאהבה צריך לייצר. זו אומנות פשוטה. אהבה לא קשורה לרומנטיקה. רומנטיקה זה תאוות: לעשות מה שבא לי, בלי חתונה. מה פתאום להתחתן?! זה חלק מהאגואיזם של הדור הזה. לא רוצים להתחתן, לא רוצים ילדים. ממוצע הילדים הולך ויורד. אז קודם כל צריך להבין שהמושג הכללי שאנשים משתמשים בו בתור אהבה, הוא הפוך לגמרי מאהבה אמיתית. המושג הזה אומר: אני מושך לעצמי. באהבה אמיתית, אני נותן. אהבה פירושה נתינה. זו נוסחה פשוטה, אם כי קשה ליישום, כי אדם צריך לצאת מהאגו שלו, לראות את השני.
יש הרבה גברים שחיים עם אישה ולא רואים אותה, לא מבינים אותה. נשים יותר רגשיות וגברים יותר שכליים. לכן התורה חייבה את הבעל שבשנה הראשונה נקי יהיה לביתו. בשנה של החתונה, הוא לא יוצא למלחמות, למילואים, התורה פטרה אותו מכל מיני דברים של חובות ציבוריות, כי בשנה ראשונה הוא צריך להיות עם אשתו בבית ולבנות את הקשר. איך בונים את הקשר? נתינה במעשה, בדיבור, במחשבה. נתינה בונה.
