ביטול לחוכמה
הדרך היחידה לבטל את העקשנות הרעה, היא להתבטל לחוכמה. מי שלא מסוגל, כי הוא בא מחינוך “נאור” ומערבי, צריך להתפלל על זה שילמד חוכמה וביטול – ביטול השכל, ביטול היש, ואז החוכמה תתחיל להאיר בו. הגמרא זה לימוד שמפצח את האווילות והכסילות. יש רבנים שאומרים שאם אדם לא עבר על כל הש”ס פעם אחת בחיים שלו, השכל שלו עוד לא מסודר. הגמרא מסובבת את המוח בצורה כזאת שמובילה לדעת ישרה. אם למדת סוגיה בגמרא כמו שצריך, למדת רש”י, למדת תוספות, התעמקת, פיצחת – אתה מגיע לדעת ישרה. תעשה את זה יום אחרי יום, ולא תהיה עיקש ופתלתול. תוכל לקבל את חוקי החוכמה, תהיה יותר סבלן, יותר פתוח. על ידי זה אדם מתקן את המידות שלו, שהשורש שלהן זה גאווה ועקשנות.
הפתרון של המידות האלה זו הסבלנות, שבאה ממידת הענווה. כתוב שגאווה היא שורש המידות הרעות וענווה היא שורש המידות הטובות. אם תיקנו איזושהי מידה ולא תיקנו את הגאווה, המידה הזאת תצוץ ותחזור. מי שמגיע למידת הענווה, תיקן כבר את הכל. לכן חשוב ללמוד את החוכמה על ידי ביטול הדעת. ביטול הדעת לא אומר לא לחשוב, להפך. תחשוב, אבל כשאתה בא ללמוד, תבוא בביטול. תבוא בגישה שכאן האמת, ואני רוצה להכניס אותה לתוכי. אם תלמד את זה בצורה של ביטול, תקבל ענווה ואת כל המידות הטובות. אין דרך אחרת לצאת מזה. זה הפתרון של הדור שלנו.
מה שאתה רואה – קיים בך
אדם שמחזיק במידת העקשנות, כל התקלות האפשרויות יכולות להגיע אליו. אוי לאשתו, אוי לזוגיות הזאת. הכרתי זוגות שנפרדו ממש על שטויות, רק בגלל עקשנות וגאווה.
הבסיס לזוגיות טובה הוא להגיד לאשתך כל הזמן שהיא צודקת. אם זה מה שהיא רוצה, היא באמת צודקת. אבל אל תשקר, תרגיש ככה באמת. אם אין לך ענווה וסבלנות, לא תוכל להגיע לזה.
השורש לזוגיות טובה הוא כבוד הדדי. שכל אחד ירגיש שהוא הכי חשוב בעיני השני, אין מישהו אחר יותר חשוב ממנו. אי אפשר לתת את ההרגשה הזאת אם אתה לא מרגיש ככה באמת. רק על ידי מידת הענווה מגיעים לזה. אפשר שבני זוג שאוהבים אחד את השנייה יחיו בתחרות כל הזמן ויריבו מי יותר צודק. מי יגיד את המילה האחרונה. זה לא חיים. ליוויתי זוגות שבגלל עקשנות הפסידו הון תועפות על עורכי דין, ובסוף נפרדו. זאת תוצאה של עקשנות, חוסר אמון, חוסר כבוד. הכל בא מגאווה. צריך לבטל את המידות האלה. יהודי אמיתי יודע להוריד את הראש כשצריך. מי שמוריד את הראש כשצריך, אחר כך הוא זקוף. בזוהר הקדוש כתוב: “מאן דאיהו רב, איהו זעיר. מאן דאיהו זעיר, איהו רב”. מי שהוא גדול, הוא באמת קטן. מי שהוא קטן, הוא באמת גדול. זה צריך לבוא בעבודה רוחנית פנימית.
כשעובדים על המידות, צריך לזכור כל הזמן שהאדם לא רואה את הנגעים של עצמו. כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו. שמעתי פירוש חסידי יפה על זה, ששם את הפסיק במקום אחר: כל הנגעים אדם רואה חוץ (בחוץ) – מנגעי עצמו. הכוונה היא שכל הנגעים שאדם רואה בחוץ, הם מנגעי עצמו. אם אין לו את הנגע הזה, הוא לא יראה את זה בחוץ.
מה לומדים מזה? כל מה שאתה רואה בחוץ, יש בתוכך. אם ראית גנב, יש בך נטייה לזה. לא חייב להיות שאתה גונב כמוהו, אלא אתה גונב רעיונות, גונב זמן, גונב דעת. אם ראית אדם שקרן, יש בך גם את הנטייה הזאת, אולי בדקות. ככה אומר הבעל שם טוב. כל מה שאתה רואה, נמצא בעצמך. כל העולם זה מגרש אימונים למידות הפנימיות שלנו. השורש שלהם זו גאווה. לא להיות עקשנים להרע, לבטל את העקשנות הזאת, ואז החוכמה תוכל להיכנס בע”ה ונהיה כולנו מתוקנים ונראה את אור החוכמה.
להעביר על המידות
המידה ההפוכה לעקשנות היא סבלנות. ה’ אוהב את הסבלנים. סבלן זה אדם כמו הלל הזקן, כמו משה רבנו שבא אל פרעה עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא ניצח אותו. בשביל להיות סבלן אמיתי, צריך להיות בעל תשובה אמיתי, אחד שכאשר הוא שומע את בזיונו, יידום וישתוק.
החפץ חיים גילה לנו “טריק”, דבר שמי שמצליח בו, מוחלים לו על כל העוונות שלו מיד. הדבר הזה? נקרא להעביר על המידות. כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו” (ראש השנה יז, א). להעביר על המידות, זה לא להיות קפדן. כאשר יש לאדם גאווה, הוא מקפיד על כל אחד: למה איחרת? למה עשית ככה?
האר”י ז”ל אמר לרבי חיים ויטאל זה שאדם שרוצה להשיג קדושה, להשיג את האור העליון, הדבר הכי חמור שמעכב את זה זו עצבות וגם הקפדות. הקפדות זה אחד שמקפיד על הכבוד שלו, מקפיד על הזמן שלו, מעיר לאחרים כל הזמן. הסבלן זה אחד שיכול לשמוע בזיונו, ידום וישתוק ולא יגיב.
משה ואהרון נחשבים לשיא הביטול, שיא הסבלנות. כתוב על אהרון כאשר מתו שני בניו: “וידום אהרון” (ויקרא י, ג). הוא שתק, לא הרהר ולא ערער. כך גם משה רבנו. משה הוציא את עם ישראל ממצרים, סבל בשבילם, כמעט מת בשבילם.
ביזיון – המתנה הכי גדולה
ספר “תומר דבורה” של הרמ”ק, רבי משה קורדוברו, מלמד את האדם איך להתנהג בכל מידה ומידה לפי הספירות העליונות. בכך הוא קונה השוואת צורה לספירות האלוקיות, ומעלה את עצמו מעל הטבע. כאשר קוראים אותו, חושבים שזה ספר למלאכים, לא לבני אדם, שרק מלאכים יכולים להתנהג ככה. אבל אומרים שהרמ”ק כן קיים את זה, ולכן כל אחד יכול לקיים את זה. יש כלל אצלנו שאם מישהו קיים משהו פעם אחת, אז כולם יכולים לקיים את זה. אם יוסף במצב שלו עמד בניסיון מול האישה הכי יפה שהייתה אז בעולם ולא התפתה, אז כל בחור בן 17 שנמצא בעיר עם כל הפיתויים הכי גדולים, יכול גם הוא לעמוד בניסיון. אם הרמ”ק קיים את המידות האלה, אז כל אחד יכול.
הספר מתחיל מלמעלה למטה, והמידה הראשונה שהוא מדבר עליה נמצאת בכתר. מידות הכתר אלו מידות של ארך אפיים. ארך אפיים זה אומר להאריך אף, להיות סבלן עם אנשים. לא ללכת לפי שורת הדין. לפי שורת הדין, אם עשית משהו לא טוב, אני מגיב בהתאם. אף אחד לא יבוא אלי בטענות, כי ככה מידת הדין והצדק. אבל ארך אפיים זה אומר שאני מצליח להבליג, לא להעיר, לחכות עד שישתנה. זה נקרא אדם סבלן. אצל הקב”ה המידה הזאת נקראת “מאריך אפיה וגביה דיליה”. הוא אומר שהמלאכים קוראים לקב”ה: מלך עלוב, כי מעליבים אותו והוא לא מגיב. לכן אמרו חז”ל: לעולם יהיה אדם מן הנעלבים ולא מן העולבים.
אדם שמקבל ביזיון ממישהו אחר, אם הוא יודע ומבין באמת את מה שקורה והגיב נכון, צריך לשמוח עד לגג. לקבל ביזיון מאשתך זה הכי טוב, זה נשאר במשפחה. כך גם ביזיון מקולגות וכדומה. אלו ביזיונות שאתה יודע שלא קיימים בך, ואין פה חילול השם. אם יש בזה חילול השם, כלומר אם מישהו יבוא ויגיד לי איזה עלבון בקשר לתורה או לה’ יתברך, אז צריך להגיב חזק מתוקף סמכותי כרב. אבל אם זה עלבון אישי, זאת המתנה הכי גדולה. אדם שמקבל עלבון אישי ומצליח להבליג לא לענות, זה נקרא מעביר על מידותיו. כל המעביר על מידותיו, מוחלים לו על כל עוונותיו.
החפץ חיים אומר שלפעמים לוקח 20 שנה לשנות מידה אחת, אבל מי שמצליח להתגבר, לשתוק ולא לענות, עליו הכתוב אומר: “תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה” (איוב כו, ז). הקב”ה תולה את הארץ על מי שבולם פיו בשעת מריבה. זה הסבלן.
הסבלנות משתלמת. מה שהזמן עושה, שום דבר אחר לא עושה. באמצעות הסבלנות מאירים את כוח האמת. אם למשל שניים התחתנו כאשר לא היו דתיים, ואחד מהם עשה שינוי לדרך האמת – שלא ילחץ את השני. אל תלחץ על השני, אל תשנה את השני, אל תטיף לשני מוסר, זה לא יעזור. הכלל הוא שכאשר יש אור וחושך, האור מנצח. רק צריך להתמיד ולהיות סבלן.
רבנו בחיי כתב את ספר “חובות הלבבות”, אחד מספרי המוסר הגדולים. היו רבנים חסידיים שקראו את הספר הזה אלף פעם מרוב שהוא גדול. פעם אחד מעשירי הקהילה ביזה את רבנו בחיי בבית הכנסת, והרב לא ענה לו. למחרת הלך אליו הרב לביתו והביא לו סלסלה מלאה כל טוב, מזונות, ממתקים, מתנות, ואמר לו: “אתה נתת לי דבר כזה גדול, אני לא יודע איך להודות לך. כבר שנים שאני רב ואף אחד לא אמר לי משהו רע, אף אחד לא ביזה אותי, ואתה פשוט נתת לי את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לבן אדם – עלבון. אתה לא יודע איזו עלייה רוחנית גדולה היתה לי מהמקרה הזה! אני חייב להודות לך”.
