מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה

זה שיר שבח לבורא עולם.

זה סיפור אמונה והשגחה לאמץ ידיים רפות ולעודד ברכיים כושלות. לספר לאחי ואחיותיי באשר הם שיש בורא לעולם שדואג ומשגיח בהשגחה פרטית מדויקת על כל אחד ואחת מאתנו, ומזמין לנו בדקדוק רב את כל צרכינו.

אנו משפחה בת 9 נפשות בלעה”ר. אנו מתפרנסים מקצבת נכות קטנה של בעלי, וגם אני מנסה לשלוח ידי בכל אשר מזדמן ויכול להוסיף נפח לפרנסתנו המדולדלת.
כפי שאתם מתארים לעצמכם אנו צריכים נסי ניסים כדי להסתדר בשוטף, וכשהחגים מגיעים – זה כבר בכלל מעל הטבע.

עוד כשהייתי רווקה בעלת תשובה פחד סמוי עד גלוי היה מתגנב לליבי עם התקרב החגים – איפה אני יעשה את החג? המשפחה שלי לא בארץ ואני בודדה פה – איך אני יחגוג את החג, לבד בחדר?
כשהתחתנתי ונולדו לי ילדים ב”ה סר הפחד הזה אבל לא לגמרי – הוא התחלף. מעתה לא פחדתי עם מי אני יעשה את החג אלא מעכשיו התחלתי לפחד עם מה אני יעשה את החג. בהתחלה כשהמשפחה הייתה קטנה זה היה פחות מורגש אבל עם השנים הפך הניסיון קשה יותר ויותר, והנה החג התקרב ובביתנו אין כל…

החברות והשכנות מסביב כבר מזמן מילאו עגלות ופרקו את תכולתן למקפיא ולמקרר. הזריזות כבר החלו לבשל לאפות ולהקפיא, ואצלנו? לא מיניה ולא מקצתיה. השנה ‘קופת החסד’ עדיין לא צלצלו. במשך שנים הם לא שוכחים אותנו, לא בראש השנה, לא בפורים ולא בפסח, והשנה הם לא צלצלו עדיין.
ואני, אני מתביישת לצלצל ולבקש. לא יכולה לחשוב שאבקש והם יגידו שאין, לא יכולה לעמוד בניסיון כזה. הרי אם היה – היו מצלצלים.

אני מנסה להתחזק באמונה שהכל ממנו. הרבה שליחים למקום אם הוא רוצה להיטיב לבריותיו או להיפך ח”ו. בורא עולם אתה זן ומפרנס לכל, רק ממך אני מבקשת, כך אני אומרת כל יום בהתבודדות מעומק ליבי כבר על הבוקר עוד לפני שאני מעירה את הילדים.
באותו יום צרחתי לו. צרחתי לישועה. כבר לא יכולתי יותר. “מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה” – תצמיח לי ישועה. וכשהטלפון צלצל אמרתי “בורא עולם אני לא יכולה לראות שום מספר אחר על הצג חוץ משל ‘קופת החסד’. אני הולכת לחדר לענות ואבא שבשמים אני מנסה להתחזק כל הזמן באמונה אבל אם זה לא יהיה עכשיו ‘קופת החסד’ גלוי וידוע לפניך שאני אשבר לרסיסים”

וזה היה קופת החסד

אבל לא יכולתי לענות. לא יכולתי לענות כי גל אדיר של בכי מרעיד כליות ולב שטף את כל כולי.

כמעט חצי שעה לא יכולתי להירגע מהבכי. המתח של כל השבועות האחרונים, שנפרט לימים, שעות ורגעים של התמודדות, פחד ולחץ פרץ ממני בלי מעצור.
אבל מעבר לפורקן הגדול הציפה אותי התרגשות עזה מההרגשה ש”אתה שומע תפילת כל פה”, שאתה איתי ולידי מושיט לי יד מסייעת ותומכת – אני אתך בת אהובה שלי, אל תדאגי.

נכון, אני אבשל כמה ימים אחרי השכנות, ואני יודעת שאני אבשל, כי אם ‘קופת החסד’ צלצלו זה לא בשביל לחלק לי סל מזון של שני עופות, בקבוק יין, אורז, כמה שימורים ושתי חלות. הם יודעים שמשפחה בת 9 נפשות לא יכולה לעשות ככה חג. הם נותנים מתת מכובדת שמאפשרת לי לבשל כל מה שצריך. אבל כשאני אבשל זה יהיה מתוך שמחת הרוממות, מתוך הרגשה של הארה אלוקית.

 תודה לכם אחים ואחיות יקרים שהייתם שליחים להאיר את ההשגחה המופלאה של בורא עולם בתוך הלבבות שלנו. זה נקרא להקים את השכינה מעפר. יחד עם האוכל שהכנסתם לבית שלנו הכנסתם גם שכינה ללב שלנו! ובוודאי שהזכויות הללו תעמודנה לכם ולכל ישראל.