ט’’ו בשבט - חצות הלילה של השנה

“ארבעה ראשי שנים הם” אומרת הגמרא “למלכים, למעשר בהמה, לשנים וראש השנה לאילן” .  צריך להבין מה זה ראש השנה לאילן, ועוד קודם, מה זה ראש השנה בכלל. ידוע בחכמת הקבלה, שלכל כלי רוחני שלם יש שלושה חלקים: ראש, תוך, סוף. בקבלה זה נקרא ‘פרצוף’, ‘פרצוף’ זה מבנה רוחני שלם. הראש הוא שורש המבנה, המקום שכל המהלך, כל הפעולה, כל הבניין, נמצא בו בפוטנציאל. בראש נקבע כל מה שהולך להיות אחר-כך, כמו תוכנת מחשב, מה שיש בתוכנה, זה מה שיצא לפועל אחר-כך, לפי זה המחשב יפעל. באותו אופן, ב’ראשים’ שהתורה וחכמינו מציינים אפשר להשפיע על כל המהלך שהולך להיות אחר כך. כמו שבראש השנה יש אפשרות של שינוי, כי זה הראש, כך בט”ו בשבט יש אפשרות לשינוי, למשיכת הארה חדשה לכל הקומה. על זה מרמז גם הפסוק שממנו יוצא צירוף שם הוי”ה של החודש, ‘המר ימירנו והיה הוא’, שמרמז על תמורה ושינוי.  שבט הוא חודש של שינוי, ואין ספק שהוא שינוי לטובה, כי ראשי תיבות של החודש הם שלום, ברכה וטובה.

באופן כללי שני הכוחות השולטים ביממה הם היום והלילה. היום זה זמן של גילוי והוא שייך לספירת זעיר אנפין, והלילה הוא זמן של חושך, והספירה השולטת בו היא מלכות. ממתי מתחיל היום? לכאורה מהזריחה או מהנץ החמה, שאז האור מתחיל להפציע, בצהריים הוא מגיע לשיאו, ואז הוא מתחיל לדעוך עד לצאת הכוכבים. אבל למעשה החושך שמתחיל מצאת הכוכבים מתגבר ביותר עד לחצות לילה, בחצות הוא מגיע לשיאו ואז הוא מתחיל לדעוך. באותה נקודה שהוא מתחיל לדעוך, שם, בשיא החושך, שם הוא תחילת היום שבנסתר, וכל כמה שהחושך דועך מתגבר כוח היום. חכמינו אומרים שמי שקם בנקודה זאת של חצות לילה ולומד עד אור הבוקר חוט של חסד משוך עליו כל היום. למה? כי שמה זה תחילת החסד, בשיא החושך, שם מתחיל השינוי. בחצות לילה הקב”ה לומד עם הצדיקים בגן עדן ומושפע להם שפע נפלא. בשיא ההסתר והחושך מושפע השפע הנפלא.

אם נקביל את היממה לשנה, ט”ו בשבט יהיה אותה נקודה של חצות לילה. עד ט”ו בשבט עוד שולטים כוחות הדינים של הלילה. זה מרומז בשתי האותיות הראשונות של שם הוי”ה של החודש – ה”י.   ההיפוך שלהן, שהנקבה מקדימה את הזכר, מרמז על כוחות הדין השולטים במחצית הראשונה של החודש.  מט”ו בשבט האותיות כבר מסודרות כראוי – ו”ה. משם מתחיל המהפך והתמורה של החודש. בט”ו בשבט יורדת הארה חדשה שתצא ותבצבץ בפסח. האיסוף שלה יהיה בסוכות, הוא חג האסיף, ולכן כבר מט”ו בשבט אנחנו מתפללים על אתרוג מהודר לסוכות.  ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, והרב שליט”א מביא ב’צל האילן’, שעולם אצילות נקרא ‘אילנא’, ויתכן שכשם שבחצות לילה מתחילה ההארה הגבוהה ביותר, כך גם בט”ו בשבט מתחילה להמשך ההארה הגבוהה ביותר מעולם אצילות. מה שחשוב לראות זה, שבתוך החושך יש כבר גדילה. למרות שזה לא נראה לעולם, למרות שנראה שהחושך ממשיך, ושהלילה נמשך עד הבוקר, בכל זאת צריך לדעת, שהצדיקים מתחילים לגדול בזמן הכי חשוך. וכמה שנראה שהדור שלנו הוא נמצא בחושך שאין לשער ולתאר, צריך לדעת שהגדילה והצמיחה כבר בעיצומה.  כשבאה הגאולה זה כשכבר יש פריצה החוצה, שהאור נראה לעיני כל, אבל כבר עכשיו הגדילה קורית בנסתר.  הגדילה מתחילה במקום שנראה לעולם שיש הכי הרבה הרס, שיש הכי הרבה חורבן וזה כלל שחשוב מאוד לזכור.

אילן בגימטריא 91, כמנין חיבור שני שמות קודש, הוי”ה ואדנות. כתוב בתיקוני הזהר שאשרי מי שמכוון בשם הזה, שהוא כולל את כל הייחודים כולם. י ק ו ק, שם השם, ששולט בכל העולמות כולם ובכל הספירות. ושם אדנות זה השם של המלכות, של השכינה הקדושה, של הארץ ,של האדמה, של הדין. חיים חדשים יכולים להתחיל רק מחיבור קודשא בריך הוא ושכינתא. יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא זה תכלית כל התורה ומצוות שאנחנו עושים. מי שגורם לזיווג של קודשא בריך הוא ושכינתא שהוא גורם לשפע בכל העולמות, גורם לשפע שיכנס בנפש שלו, לחיבור בין ספירת תפארת וספירת מלכות שמזה יש חיים לכל הנבראים.

בט”ו בשבט מתחיל השרף לעלות באילנות, מתחילים החיים החדשים של האילן כלומר ההארה החדשה של האילן היא מתחילה בזמן הזה. בזמן זה, שיוצאת הארה חדשה לעולם אנו רוצים למשוך אותה, על ידי אכילת פירות האילן והברכה עליהם.  וזה כלל שמופיע הרבה פעמים בזהר הקדוש שכמו שאדם מעורר למטה ככה הוא ממשיך עליו השפעה מלמעלה. ע”י התנועות של המעשים שלו פה למטה מנענע את השורשים וגורם להמשכת שפע בעולמות.  האדם הוא היצור היחיד שקשור לכל השורשים עד ל’אין סוף’ ברוך הוא.  במחשבה, דיבור ומעשה שלנו אנחנו מושכים שפע או חרבן לכל העולמות.

בט”ו בשבט מכיוון שממילא יורדת הארה לאילן הקדוש אנו ממשיכים הארה זו ע”י הברכות והאכילה של הפירות השונים. כללות כל האילן נמצא בפרי, בזרע של הפרי. בפרי יש את הזרע של העץ הבא. כי במלכות, שבה נמצאים הפירות, נוצר הזרע לצמיחה הבאה. להמשיך את ההארה של האילן בתוכינו מהשורשים העליונים זה ע”י הפירות.

בכל מאכל יש ניצוץ של קדושה ששייך לנשמה של האדם שאוכל אותו. אם האדם יודע איך לברר את אותו ניצוץ של קדושה מתוך הסיגים, ולתקן אותו, הוא ממשיך אותו זה לנפש שלו ומתחזק מזה, מגדיל את ההארה שלו. אבל אם אדם לא יודע איך לעורר את אותו ניצוץ רוחני שבתוך המאכל, והוא מתקשר רק לחומר החיצוני של המאכל, אותו ניצוץ יורד חזרה לקליפות. כל פעם שיהודי מברך את הברכה הראויה על המאכל עם הכוונה הראויה, הוא כבר פועל תיקון כלשהו על הניצוץ המצוי במאכל. לכן לא סתם מאכל בגימטריא 91, כמניין יחוד הוי”ה ואדנות.  כי בכל מאכל טמון פוטנציאל של יחוד גדול המחכה לנו שנוציא אותו לפועל.  וביום ט”ו בשבט שבו מתחדשת הארה מיוחדת המתגלה אפילו לעינינו בשרף העולה בעולמות יש משמעות בכפל כפליים לברכות והכוונות שאנו מברכים באותו יום על הפירות.

המקובלים נוהגים לאכול בט”ו בשבט כשלשים מיני פירות כנגד עשר מיני פירות שבשלשת העולמות- בריאה, יצירה, עשיה.  ומביא בספר “בצל האילן הקדוש” של הרב שיינברגר, שעשרה מיני פירות שבעולם בריאה אין להם קליפה לא בחוץ ולא בפנים – תוכם כברם, כגון תאנים וכיוצא בהם, יען שעולם זה הוא מקום עליון קרוב לעולם אצילות ואין  שם אחיזה לקליפות.  עשרה מיני פירות שמעולם יצירה, שהוא חציו טוב וחציו רע, יש להם הטוב בחוץ והקליפה בפנים, כגון התמרים וכיוצא בהם.  אותם שבעשיה הם אותם שתוכם פרי ובחוץ קליפה כגון האגוזים וכיוצא בהם וזה משום ששם הוא מקום אחיזה גדולה לקליפה מפני עולם התמורות ועולמות אחרים של קליפות העומדים שם למטה.  לכן עשה הקב”ה וגנז וטמר הטוב כדי שהקליפות לא יאכלו אותו ויישאר הטוב גנוז ומתוקן לזוכים בו.

דבר נוסף ועיקרי, מזלו של חודש שבט הוא דלי וכתוב ‘יזל מים מדליו’, ואין מים אלה תורה. וכן כתוב על דמשק אליעזר, עבדו של אברהם אבינו, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. וזה החיזוק שאנו צריכים להתחזק בו בחודש זה, להוסיף בתורה הקדושה ובפרט בחצות לילה, עד ש’יזל מים מדליו’ והתורה תהא נשפכת מאתנו הלאה לסביבותינו, וזה בחינת ‘דולה ומשקה’. בזמן הגאולה והתיקון, שהיא בחינת הארת ‘אילנא’, מיד כשיזרעו יוכלו לברך על הפירות. בט”ו בשבט אנו כביכול אוכלים את הפירות מיד כשיורדת ההארה, מיד כשעולה השרף באילנות, אבל למעשה אנחנו נעזרים בכוח השינוי של החודש, ובכוח ההארה המושפעת בט”ו בשבט על מנת להתחזק ביגיעת התורה ונזכה לברך על המוגמר, על הפירות, בעז”ה בסוכות, הוא חג האסיף, שעל פירותיו, אתרוג, אנחנו מתפללים כבר מעכשיו.