‘אמריקה ורסאנו’, ארבעה בחורים צעירים הולכים לכבוש את העולם, היעד – דרום אמריקה. יבשת רחבת ידיים בה העושר והעוני משמשים בקיצוניות, נופים עוצרי נשימה והיצע בלתי נדלה של מסלולי טיול והפתקאות למטיילים צעירים ושאפתנים כמונו. טרקים בג’ונגלים, אגמים, הרי געש מושלגים, צניחה מצוקים של 800 מטר, ערסלים בפארק טיירונה בין עצי הקוקוס, שם לפחות מאה איש מתים בשנה מקוקוסים שצונחים להם מהעצים ומפצחים את ראש הקרבן שמתחתם. הקרנבל בברזיל, קרנבל בלתי פוסק לחושים ואנחנו עדיין לא יודעים שבעה, בבוליביה אנחנו עולים על ג’יפים לטיול בן שלשה ימים במדבר סלר עד הגבול של צ’ילי. מדבר סלר הוא מדבר של מלח, כולו לבן! הוא נראה כמו פסיפס של משושים לבנים מוקשים, מזכיר את התיאור של ים סוף שהתקשה לאבני שיש כשעברו בני ישראל בתוכו. בדרך אפשר לראות פה ושם לגונות מים בצבעים עזים של סגול, כחול, ירוק, כתום, משובצות בתוך ‘אואזיסים’ (נווי מדבר), וגייזרים רותחים מתיזים סילוני גופרית או מים רותחים. בחלקם היה אפשר לטבול, מה ששמש מענה הולם בעבורנו לקור המדברי בלילות. עוד דבר שראינו בדרך, לתדהמתנו, היה מעין פונדק דרכים שעשוי כולו ממלח, פשוט חצבו לבנים מהמלח ומהם בנו מסעדה וחנות לתיירים. לא הספקנו להתעכב שם יותר מדי וכבר אנחנו ב’טיירה דל פואגו’ (ארץ האש), זו צ’ילי. צ’ילי זכתה לכינוי זה היות והשמש זורחת בה עד שתים עשרה בלילה, זאת משום שהיא נמצאת על הקצה הדרומי ביותר של כדור הארץ. צ’ילי היא גם ארץ מדברית בה נמצא המדבר היבש ביותר בעולם הוא מדבר האטקמה, יכולים לעבור ארבע מאות שנה בלי שתרד שם טיפת מים.
את הסיבוב בדרום אמריקה סיימנו בקוסטה ריקה, שם קבלתי טלפון מהבית שאחי חזר מהודו בעקבות הגורו שלו שנמצא עכשיו בארץ, הוא חזר עם שם חדש והוא לוקח את אמא שלי ואחותי לסמינר עם הגורו הזה. בו ביום החלטתי שאני מסיים את הטיול ונוסע הביתה להציל את המשפחה.
בבית פגשתי את אח שלי, במשך כמה שעות תיארתי לו את כל החוויות מדרום אמריקה אבל הוא שמר על מין שקט מוזר. ‘נו, מה יש לך לומר?’ שאלתי, ‘הכל בסדר’ הייתה התשובה. ‘זהו?’ בררתי, ‘כן’. ‘ומה עם השנה וחצי שלך בהודו?’, ‘תראה’, ענה לי בנחת תוך גלגול מיני עשבים בתוך פיסת נייר, אומרים ש’מי שחוזר מהודו אחרי שבועיים יכול לכתוב אלף דפים עם חוויות, מי שחוזר אחרי חדישים יכול לכתוב עשרה דפים של חוויות, אבל למי שחוזר אחרי שנה כבר אין מלים’.
מקום של בלי מלים, בלי לדבר, הרעיון המם אותי.
אחי לקח אותי לגורו שלו, שקיים מפגש בהרצליה.
– ‘מי אתה?’ פנה לאחד מן הקהל,
‘רוני’, לא שאלתי איך קוראים לך, שאלתי מי אתה?’.
‘מי אתה?’, השאלה הדהדה בי.
‘מי אתה דודו?’
תשובה לא הייתה לי, אבל כמיהה לפענח חידה זו נולדה בי. נסעתי בעקבות אושו והגורו של אחי להודו.
ניו דלהי, ריחות של קטורת מתקתקה מעורבים בזעתר, גללי פרות וחומרי ניקוי חריפים מתעבים עם מזג האוויר הלח וההביל שבחוץ לעיסה דביקה על הפנים. על כביש ברוחב של ששה מסלולים זורמות ללא סדר מכוניות ומשאיות יחד עם רקשות ממנועות, פרות, אופניים, רקשות על פדלים, ווספות ‘משפחתיות’ המשתלבות גם הן בתנועה. וספות ‘משפחתיות’ הן בעצם הווספות הישנות עם הקרקעית שעליהן נוסעת משפחה שלמה, האבא נוהג, הוא מחזיק בכידון כשעל ברכיו ילד, מלפניו עומד ילד נוסף על קרקעית הוספה ומחזיק גם הוא בכידון, מאחוריו האמא יושבת כששתי רגליה בצד אחד, משום הצניעות, ועליה יושב עוד ילד ותינוק הקשור אליה בבד ארוך המהדק סביב גופה מספר פעמים וקשור בקצהו. כל אלו נוסעים בלי שום תמרורים, רמזורים, שלטים, סימנים, עוקפים אחד את השני, משתלבים מימין ומשמאל, וכך גם בצמתים – משתלבים. בדרך לא ברורה, מצליחים כל הרכבים מארבעת כיווני הרוחות להשתלב, לפנות או להמשיך הלאה. ‘חוק התנועה’ היחיד שנראה שכן מכובד הוא שכל הגדול עובר ראשון. הולך רגל שרוצה לעבור לצד השני צריך פשוט לתפוס תעוזה ולהתחיל ללכת בלי להסתכל ימין ושמאל, עצרת והסתכלת אתה עלול מאד לחטוף גלגל רקשה ברגל, רוכב אופניים שיתקע בך, חתיכת טבק כתום שהתושבים לועסים ויורקים תועף עליך מאחד האוטובוסים שעוברים או פרה תבהיל אותך חזרה למקומך, משום מה אלו שהולכים בנחת בלי להתרגש מהסביבה מגיעים בשלום לצד השני.
אבל לא כל הודו ככה, נסעתי לאחותי למקום שבו כבר מהתחלה אין מלים, לא צריך לחכות שנה בשביל להגיע לזה. עשרה ימי שתיקה ואח”כ עוד עשרים ימי שתיקה ועוד עשרה ימים.
פרט לחצי שעה ביום, בה קבלנו מבוא לבודהיזם, ועוד שעה דיונים, היינו שותקים כל היום ונמצאים בהתבוננות.
משהו בפנים השתנה, התחיל איזשהו תהליך. הקול הפנימי שכל הזמן מפטפט מתחיל להיות בביקורת, החושים שממוקדים החוצה ללא הפסק ותופסים את כל ההוויה, מקבלים פתאום הדרכה: על מה להביט, למה להקשיב על מה לחשוב.
הימי שתיקה עם טיוארט, ממשיך דרכו של אושו, היו מסוג אחר. אחרי השתיקה היו דיבורים על להיות אחד עם הכל, לא צריך להיות ‘משהו’ צריך פשוט להיות, בלי שום פחד, בלי חשש, בלי להסתכל על העבר או העתיד, כי העבר מלא בסבל והעתיד לא ידוע אז צריך פשוט ‘להיות כאן ועכשיו’. אושו בז למוסר, אין טוב ורע, מותר ואסור, צריך להתמסר ליקום ולהיות מעל לזה, לקבל את מה שבא ולהגיד תודה. לדוגמא, מצאת ארנק של מישהו מלא כסף, אל תתנגד לזה, הקרמה הביאה לך את זה, אין מה לחפש של מי זה ולהחזיר לו, תהנה מזה.
עם דעות משובשות כאלו הסתובבתי כמה שנים במסלול של הודו, הארץ ונורווגיה. בביקורי הקצרים בארץ חיפשתי מכללה ללימודי רפואה סינית כי הבטחתי להורי שאלמד רפואה, אבל ההתרשמות הייתה שאין מסגרת רצינית מספיק בארץ. לבסוף החלטתי לחפש את המסגרת המתאימה בארה”ב, חזרתי לארץ כדי להיפרד מהמשפחה. יומיים לפני הנסיעה לארה”ב התקשר אלי איל, חבר טוב מהודו שגם היה בארץ באותו זמן, עם אשתו. ‘בוא, דודו, מצאתי את המורה שלנו לרפואה סינית, נוסעים’. ‘מי זה?’ התעניינתי, ‘איזה רב, קוראים לו הרב יובל, הוא גר ב’אור הגנוז’ ליד צפת’. עלינו לאוטו, היו לי שלש שעות להתעדכן בפרטים ולהיות מוטרד מהם. שני דברים הפריעו לי: א. איך מתכוונים ללמד בשנתיים חומר שבבתי ספר אחרים לרפואה סינית מלמדים בארבע שנים? ב. מסלול לימודים נפרד לבנים ולבנות לא היה בדיוק מה שדמיינתי בתור סטודנט מתחיל לעתיד.
הגענו ל’אור הגנוז’, לרב יובל לא היה יותר מדי זמן לכן הפגישה הייתה קצרה ועניינית. כשהוא ראה אותי הוא לחץ את ידי וחייך, לפני שהספקתי להגיד משהו אמר: ‘אנחנו מתכוונים ללמד פה בשנתיים מה שבבתי ספר אחרים לומדים בארבע שנים. אצלנו לומדים בהפרדה ובטהרה ומה שלומדים בטהרה נקלט טוב במח, אבל בכל זאת בעזרת ה’ כולם יצאו מפה עם שידוכים’. הנה קבלתי תשובה על שני הדברים שהטרידו אותי, ‘מתי הלימודים מתחילים?’ שאלתי, ‘שבוע הבא, בעז”ה’, ‘תרשום אותי’ ‘וגם אותי’ הצטרף איל החבר שלי. במזכירות הוספתי, שאני נרשם בתנאי שלא מדברים איתי מילה על יהדות. הכלל הזה נשמר בקפידה אבל משמיים ידעו בדיוק לאן מובילים אותי. מצאתי מקום נח באמירים, קרוב ל’אילמה’. מעל החדר שלי היה הרב יובל מעביר שעורים פעם בשבוע. למרות שכבר מזמן הרגשתי את הריקנות במה שהציעו לי בהודו ואת חוסר התכלית, לא חשבתי על הפן היהודי כאופציה למלא חלל זה, לכן חוץ מהצצה שתיים לא הייתי מגיע לשיעורים.
פעם אחת בכל זאת הגעתי, אותו שיעור הרב יובל היה אש להבות, ‘אנשים אומרים, כן נכון אתה צודק, זה נשמע לי, זה נראה לי, אבל נשארים באותו מקום, לא זזים, אז מי שאומר מחר, שידע שמחר זה אותיות חמור, אם למישהו יש הבנה ברורה לגבי משהו והוא דוחה אותה יום אחד הוא יכול לדחות אותה שבעים שנה ואז הוא לא יגיע לכלום…’
דברים חוצבי להבות אש, בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, בדיוק מה שהייתי צריך כדי לנענע את השאנטיות ההודית, והמניאה הדרום אמריקנית. פתאום, הרגשה לא מוסברת בלב, הרגשה עזה שהגיע עד לפיזי, זעזעה אותי. בבת אחת ירדה ההבנה שיש דין ויש דיין, יש טוב ויש רע, יש אמת אבסולוטית, לא כמו בהודו שכל הזמן דיברו אתנו על מה אנחנו מרגישים, איך אנחנו חווים, פה הבנתי שההרגשה שלי, החוויה שלי וההבנה שלי לא תשנה את האמת האבסולוטית. יש תכלית, זה דבר שהיה חסר לי מאד בהודו, הלא לעשות כלום ‘פשוט להיות’ הכניס אותי לדיכאון בסופו של דבר. מן טעימה מן הקדושה קבלתי באותו שיעור, וגם זה היה חידוש, להבין שיש קדושה ויש טומאה, יש עולם מושגים שלם, מבוסס, ברור ומבורר שרגליו ניצבות על הארץ וראשו מגיע השמימה. תהיתי אם ההרגשה הזאת תישאר או תחלוף, אבל היא לא חלפה היא רק הלכה והתעצמה. משם והלאה הדרך הייתה סלולה, התחלתי לברך ברכת המזון, הצטרפתי למנייני התפילה שהתקיימו בבי”ס – מה שלפני זה היה מחוץ לתחום, התחלתי לקרוא ולהתעניין, הרגשתי שהחיות מתחילה לפעם בי, ה’אורות’ שקבלתי לא היו מהשקט וחוסר עשיה, אלא מעשיה עצומה, מהידיעה הברורה שכל מה שאני עושה יש לו משמעות עצומה, יש לו כוח אדיר, בכל העולמות וביכולתי להחליט באיזו השפעה אני בוחר, בשביל העולם ובשביל עצמי. אדם שלא מודע, לא מעריך בכמה התרחשויות כימיות ופיזיולוגיות כרוכה כל הרמת יד שלו, כל נשימה וכל מבט שהוא מעיף לצדדים, אבל אדם שיודע לא מפסיק להתפעל מהיצירה האנושית. כך אדם שלא יודע, לא מתאר לעצמו איזו משמעות יש לכל אמירה, מחשבה ומעשה שלו ואדם שיודע לא מפסיק להתרגש.
משמיים ההשגחה ממש כוונה צעדי שעל אחרי שעל. יום אחד באתי לרב יובל ולא יודע איך הגעתי להגיד את מה שאמרתי, כאילו ההשגחה שמה לי את הרגשות בלב ואת המלים בפה, אמרתי לו ‘אין לי בשביל מה לקום בבוקר’. ‘למה?’ שאל הרב יובל, ‘כי אין לי תפילין’, ‘אין לך תפילין?! רוץ מהר לאבי אדוק תקנה תפילין’.
רצתי לחנות לספרי קודש ב’אור הגנוז’ וספרתי לאבי אדוק את הסיפור. עמד שם אחד מהחברה של ‘אור הגנוז’ – בועז הרמן, ‘שמע’ הוא אומר לי ‘לא יודע מי שכח אצלי באוטו תפילין מהודרות, לא הניחו אותם פעם אחת, חדשות מהקופסה. כבר שנתיים אני מחפש את הבן אדם, לא יודע איפה הוא להשיג אותו, מי זה בכלל, התפילין קבוע אצלי באוטו שאם רק הוא יבוא ויבקש מיד אתן לו. כתוב, שנח לו לאדם שיעשו מצוה בטלית ותפילין שלו, אם אתה מבטיח לי שתניח אותם כל יום תיקח אותם עד שנמצא את בעל האבדה. לקחתי את התפילין, הקשר שלהם היה מיועד למישהו שמאלי, אני שמאלי. ההשגחה פשוט צעדה איתי בצמוד.
תפילין, שבת, ציצית, כיפה, דבר רדף דבר, וכשקבלתי על עצמי אותם, קבלתי מיד ההשגחה את אשתי. מצאתי אותה – כפי שהרב יובל חזה באותה פגישה גורלית ששינתה את חיי.
היא הייתה שם כל הזמן אבל רק כשהייתי מוכן להקים בית על אדני התורה והמצוות, נתקיים השידוך. הבנתי בחוש מה שהרב יובל אומר בשעורים, שהאור תמיד נמצא וכשהכלי מוכן מיד האור שוכן בתוכו ושיש עוד הרבה אורות שמחכים לנו שנכין את הכלים הנכונים בשבילם.
