אדם שרוצה לאהוב ורוצה להגביר אהבה בחיים שלו, צריך להגביר נתינה. שום דבר אחר לא יוצר אהבה. אם אהבה היא קליק, כימיה וכו’, זה יתבטל, אין לזה קיום. אהבה צריכה להיות על יסודות איתנים, בין אנשים שרואים אחד את השני ורוצים להיטיב אחד לשני. הדרך ללמוד לאהוב היא להגביר את כמות הנתינה על כמות הקבלה. הרב דסלר קורא לזה נתינה ונטילה. הוא אומר שחינכו אותנו להיות מקבלים. רוב האנשים מקבלים יותר מאשר נותנים. אם יכלו לקבל בלי לשלם, היו עושים גם את זה. ככה רוב העולם. יש אנשים שכבר יותר מוסריים, שנותנים ומקבלים באותה מידה. אנשים הוגנים. סוחרים נותנים מעט ולוקחים הרבה, אחרת הם לא ירוויחו. אם סוחר מקבל בערך שהוא נותן, הוא לא יתעשר מזה. סוחר ממולח זה אחד שיכול להוציא ממך הרבה יותר ממה שהוא נתן לך. הוא קנה משהו ב-1, עשה הרבה פרסום ומכר את זה ב-10. כוח הנתינה של אנשים כאלה הוא מאוד קטן וכוח הנטילה מאוד גדול. כשמתחילים להגיע לאיזון, זה טוב. איזון בין נתינה לקבלה פירושו שאתה לא מוכן לקחת יותר ממה שנתת. מי שקצת רגיש, לא יכול לקחת אם הוא לא נתן. החינוך המערבי הוא שסוחר טוב וממולח, יכול לעשות טריקים ולהוציא מאנשים הרבה כסף, אפילו מאנשים קטנים. לוקחים מהם את כל מה שיכולים ואז הם חיים על כלום. רוב האנשים בעולם עניים, כי הערמומיים מעטים והם יודעים איך להוציא מכולם. הם נהיים מיליארדרים, נקראים טייקונים. לא יודע באיזה קבר הם יצליחו להכניס את כל הדולרים. הרי יש להם קבר קטן, אין מקום לכסף שלהם. מה הם ייקחו לקבר? את המרצדס? זה אופי כזה של להוציא מהשני הרבה ולתת לו מעט. הוא ימשיך לחיות, אבל אני לוקח לו הרבה. זה החינוך בחברה. ללמוד לאהוב זה להילחם באופי החברתי הזה של להיות ”הב הב”. מי שרוצה להתחיל להפוך להיות צדיק, צריך להגביר את כוח הנתינה על הקבלה, לתת הרבה לשני ולא לדרוש ממנו, או לדרוש רק מעט. למדנו את זה מאברהם אבינו. אברהם אבינו ראה שחסרה אהבה בעולם, ולא עוד אלא שכולם נלחמים כל הזמן, בגלל כוח הנטילה. כל אחד רוצה את של השני. אני רוצה את הארץ שלך, את הכסף שלך, את האישה שלך, כולם נלחמים על הכל כל הזמן. תראו מה קורה עכשיו עם רוסיה ואוקראינה, כל הזמן הראש שלהם הוא איפה אפשר לחטוף עוד. אברהם אבינו ראה שכל הסבל האנושי מתחיל מהנקודה הזאת, כי אין אהבה. כל אחד חי לבד והוא טורף אחרים.
הרב דסלר כותב בקונטרס החסד (מופיע ב’מכתב מאליה’ חלק א) שפעם היה באירופה בחורף באיזה מקום, היה שלג והוא ראה להקת זאבים שמצאו נבלה של חיה קטנה. כולם התנפלו על זה ורצו לאכול, כי לא היה שם הרבה אוכל. הם התחילו לריב, לנשוך אחד את השני. רובם נפצעו ונפלו. בסוף נשארו שלושה זאבים שנלחמו חזק, עד שאחד תפס את הנבלה והתחיל לברוח. הרב הסתכל על הזאב שבורח וראה שכל הדרך מלאה טיפות דם מהפצעים שלו. כשנלחמים, כולם נפצעים, גם מי שניצח. הוא אכל עכשיו, אבל הוא פצע את חבריו ונפצע בעצמו. זו התרבות בחוץ, תרבות אמריקאית מקולקלת. חייתי שם 3 שנים, אי אפשר ללמוד מהם כלום בעניין הזה. אצלם, תעודת הזהות שלך היא כמה כסף אתה עושה. אין תעודת זהות אחרת, רק כסף.
אברהם אבינו היה הראשון שהפך את הקערה על פיה. הוא אמר שאם כל הסבל נובע מזה, הוא מפסיק את הנטילה ב-100%. לא רוצה מאף אחד שום דבר. הזמין את כולם לאכול אצלו, לשתות, לישון, וללכת לשלום בלי להגיד לו תודה אפילו. כך אברהם חינך את העולם ונוצרה סביבו קהילה ענקית, כי הוא היה אמיתי. אברהם היה נותן ואומר: זה לא שלי. הוא צודק. הכסף שלך? האוכל שלך? אלה דמיונות. כשאתה נותן למישהו אחר, אתה לא נותן משלך. כתוב ”ומידך נתנו לך” (דברי הימים א כט יד). כשנותנים צדקה לעני, זה לא הכסף שלך – זה הכסף של העני. כתוב שכאשר הנשמות יורדות לעולם, כל אחד יורד עם הפרנסה שלו. כדי שתהיה מצוות צדקה, הקב”ה לוקח מאחד ונותן לשני. אחד נהיה עשיר והאחרים עניים, כדי שיהיה להם ניסיון. הניסיון של העני זה לבטוח בה’ שייתן לו אפילו שהוא עני, והניסיון של העשיר זה לפתוח את היד ולתת. זה לא שלך! קיבלת את זה בפיקדון. אם אדם חי בהרגשה כזאת שהוא נותן משלו, הוא מדומיין לגמרי. זה לא שלך בכלל. אתה זמני פה. יש לך פיקדון, תעשה אתו דברים טובים של נתינה. אברהם אבינו היה נותן 100% ונוטל 0%. הוא נהיה מרכבה לחסד, לאהבה, עד כדי כך שחז"ל אמרו שהייתה לו אבן טובה שתלויה לו בצווארו, ואנשים חולים היו מסתכלים עליה ומתרפאים. מי שמבין קצת בקבלה, אבן זה מלכות ואברהם הוא ספירת החסד, יש בזה הרבה סודות. הוא היה צינור לאהבת הבורא. אהבה זה כוח אלוקי, כוח של תחיית המתים. היא יכולה להחיות מתים ממש. אם אתה אוהב מישהו, אתה יכול לרפא אותו אם תדבר אליו באהבה. ‘רפואה’ זה אותיות ‘אור פה’. הכוח של הדיבור מגיע מהלב, דברים היוצאים מן הלב. מהפה יוצא הבל, אותיות ‘הלב’. מהלב עולה להב, גם אותיות ‘הלב’, וזה יוצא בתור הבל. ככל שהלב שלך יותר אוהב את השני, כך הדיבור שאתה מדבר אליו יותר מחיה אותו. אתה יכול ממש לתת לו חיים בדיבור. בעל יכול להחיות את אשתו, וגם היא יכולה לעודד אותו אחרי יום עסקים לא טוב בעבודה. במשפט אחד מרימים אחד את השני אם אוהבים אותו, אם אתה חושב על השני ולא על עצמך. זה כל כך פשוט, אבל קשה לביצוע, כי צריך להילחם בחינוך של 7 מיליארד אנשים על הגלובוס. יש איים בודדים של חסד, אבל גם החסדים שהם עושים זה בשביל עצמם, “וחסד לאומים חטאת” (משלי יד, לד, על פי בבא בתרא י). התורה מלמדת אותנו משהו חדש שהוא נגד הטבע לגמרי. זה לא טבעי לתת משלך לאחרים, כי כשאתה נותן משלך לאחרים, נראה שאתה מפסיד. הוצאת מהכיס 10 ש”ח, עכשיו יש לך פחות 10 ש”ח בכיס, זה חשבון מתמטי פשוט. התורה אומרת שזה לא נכון, זו אשליה. כשאתה נותן, אתה מתחבר, אתה נהיה צינור ואתה מקבל. לכן האומנות של אהבה זו אומנות מנצחת. אם אתה אוהב מישהו באמת, כל המתנגדים יורדים. החוכמה היא לאהוב את כולם, “ואהבת לרעך כמוך”. לא להסתכל אם הוא נראה כמוך, דתי, חילוני, ספרדי, אשכנזי, כל המחלוקות האלו. כולנו בני אב אחד, ממקור אחד באנו. כל העולם נברא בצלם אלוקים. זאת תורת האדם, לא רק היהודי. אנחנו מתחילים בעם ישראל קודם כל, אבל צריך לאהוב את כולם. “ואהבת לרעך כמוך” צריך ללמוד לאהוב. המושג ‘אהבה’ של הרחוב, הוא הפוך מהמושג האמיתי של אהבה. אין פה רומנטיקה עכשיו, יש פה נתינה. הנתינה מייצרת את הרגש. יש אהבה רגשית, אבל היא צריכה להיות תוצאה, לא תאווה. תאווה זה לשוקולד, וגם זה לא טוב.
הנתינה יוצרת אהבה
דבר שני שלא מבינים לגבי המושג של אהבה, הוא העניין של סיבה ומסובב. נתינה ואהבה באים ביחד, ולכן אנשים חושבים שאני אוהב את מי שנותן לי. אם מישהו נחמד אלי, עוזר לי, מעודד אותי, אז אני אוהב אותו. ההפך הוא הנכון! הסיבה זו הנתינה, והתוצאה היא אהבה. אני אוהב את מי שאני משקיע בו, את מי שאני נותן לו.
בספרים מובאת דוגמא לאישה שיולדת. כשהיא באה מבית חולים עם התינוק, היא בקושי זזה. התינוק הזה כל שעתיים מעיר אותה. כל מה שהיא רוצה זה לישון 4 שעות בלילה, כמו המקובלים. התינוק הזה הוא מטרד בשבילה. חז”ל אמרו ששנתיים אחרי לידה, אישה פטורה מתעניות כמו י’ בטבת, כי לוקח לגוף שנתיים לחזור למצב שלו. זו טראומה מבחינה פיזית. אמנם ללדת ילד זה הדבר הכי גדול בעולם, אבל מבחינה פיזית היא רוצה מנוחה, אוכל, שקט. לכאורה, היא אמורה לשנוא את התינוק הזה. הוא המטרד שלה בחיים. אבל בפועל, כל פעם שהיא מתעוררת, כל פעם שהיא מניקה אותו, מחליפה טיטול – האהבה מתגברת. זה הפוך מההיגיון! איך זה יתכן? כי האמת היא שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו משקיעים בו, וככל שההשקעה קשה יותר, כך אוהבים יותר. איפה שמשקיעים יותר חזק, איפה שנותנים את הלב, את הנשמה, את הכוחות, את הכסף, איפה שאתה נותן יותר – שם אתה תתחבר יותר. הסוד הוא שאתה מכניס את עצמך ואת האנרגיות שלך בתוך הדבר. אם מישהו מטפל בעציץ שיש לו בבית, מדשן אותו הרבה זמן בדיוק לפי הספרים היפנים, קשה לו להיפרד מהעציץ הזה אפילו אם יציעו לו לקנות אותו בכסף.
אני מכיר ציירים שהשקיעו בציור הרבה זמן בשביל למכור אותו, ובסוף הם נקשרו לציור. הם הכניסו את האנרגיות שלהם לתוכו. אתה מוצא את עצמך בתוך הדבר ולכן אתה אוהב אותו, אתה מתחבר אליו. הרגש שנולד מזה הוא אהבה. לא צריך להתחיל מאהבה רומנטית, כי אז זה נגמר במפח נפש. צריך להתחיל מהשקעה, מנתינה, ואז האהבה היא אמיתית. אם לא משקיעים, אין אהבה. בעל ‘הסולם’ בספרו ‘פרי חכ’ (מאמרים), מביא מושג שנקרא “אהבה חלוטה” – אהבה מוחלטת. ניקח למשל זוג שבו האישה עושה הרבה למען בעלה – נותנת, אוהבת, איך שהוא לא יתנהג היא ‘בכיס שלו’. הוא יודע שהיא לא תעזוב אותו, לא חשוב מה שהוא יעשה. היא כל הזמן משקיעה ומשקיעה והוא לא עושה כלום, אפס. בסוף האדם הזה יתרחק מהאישה הזאת. בעל ‘הסולם’ נותן כלל: מי שנותן ‘אהבה חלוטה’, למישהו אחר, אהבה מוחלטת בעוד השני לא משקיע בכלל, זה מכבה את כל יכולת האהבה אצל השני. הוא לא יכול לאהוב אותה וילך לחפש במקומות אחרים. זאת משום שהאיש הזה בכלל לא השקיע באשתו, אלא רק קיבל. מי שנעשה רק מקבל, מתרחק ממקור השפע שלו, במקרה הזה מאשתו. זה נראה הזוי – היא עושה בשבילו הכל והוא מתרחק ממנה, אבל כך זה עובד.
מתנה נצחית
מסופר על ה’חתם סופר’ שהיה לו גמ”ח של כספים. הוא היה תומך באנשים עניים, ביחד עם שקית הכסף היה נותן שקית עם אבנים קטנות לכל עני. יום אחד שאל אותו אחד מתלמידיו לפשר שקית האבנים הזאת. ענה לו החתם סופר: “יש כלל: אם אתה רוצה שמישהו יהיה שונא שלך, תכניס אותו כל יום לבית ותיתן לו לאכול בחינם. בסוף הוא יהיה השונא שלך. אני רק נותן להם, ולכן אני יודע שיום אחד הם יבואו לזרוק עלי אבנים, אז אני נותן להם אבנים קטנות, שלא יזרקו עלי אבנים גדולות”… זה מעשה שהיה, כי עני שהתרגל רק לקבל לא יכול לאהוב, לא יכול להעריך אפילו. אם הבעל הזה היה אומר: “תודה אשתי היקרה, אני מעריך את זה” – המצב הזה כבר לא היה קיים. אבל אם אין שום נתינה חזרה, אפילו לא הערכה, אז נוצר ניכור. אצל העניים, הילדים יותר קשורים להורים, אצל העשירים פחות. בבתים של עשירים, הילדים מקבלים הכל ובורחים מהבית. הם עושים את הילד שלהם מקבל נטו, רק לתת לו מבלי לדרוש ממנו כלום. לכן הוא בסוף מתרחק, הוא לא רוצה את ההורים האלה. הם הופכים אותו למרוחק מהם ומהקב”ה. הם לא קוראים לזה ככה, אבל זה מה שקורה. אחוז ההתאבדויות הכי גדול בארץ בבני נוער זה במרחביה בירושלים, אצל העשירים, כי הם רק מקבלים. אתה אוהב איפה שאתה משקיע ונותן. השקעת בפרויקט, השקעת בעציץ, השקעת להבדיל בילד – שם תאהב. הרב דסלר מספר באותו קונטרס שבמלחמה היה מקרה של משפחה שבה האבא והילד נפרדו מהאמא בעל כרחם. עברו כמה שנים של געגועים עזים עד שנגמרה המלחמה, כולם נשארו בחיים והתאחדו חזרה. ואז ראו דבר פלאי: הקשר בין האבא לילד היה הרבה יותר חזק מאשר הקשר בין האמא לילד. הסיבה היא משום שהאבא השקיע בו.
עשו מחקר על ילדים מאומצים. הורים מגדלים ילד שהוא לא שלהם, ובהמשך הוא מגלה את ההורים הביולוגיים שלו ורואים שאין לו כמעט קשר אליהם. אהבה זו לא כימיה פיזית, אל דבר אחד: השקעה, נתינה! רוצים להרגיש הרבה אהבה? תשקיעו באנשים. אם לא במעשה, אז בדיבור. אם לא בדיבור, אז במחשבה. לחשוב טוב על אחרים, איך אפשר לעזור להם, זה מה שבונה אהבה. כשנותנים אז אוהבים, כי חלק ממך נמצא בתוך השני עכשיו. לא הנתינה הפיזית היא זו שעושה את זה. אם תתנו למישהו מתנה, לדוגמא עט עם הקדשה ליום הולדת, אז ודאי שהוא נהנה מהעט, אבל העט זה לא העניין. העניין הוא האהבה. העט הוא זמני, האהבה היא נצחית. המתנה הזאת בסוף תלך, לא יהיה עט, אבל האהבה נשארת לנצח. לכן הנתינה יוצרת אנרגיות נצחיות, מחברות. זה דבק שנשאר לנצח. כל זה בתנאי שנותנים באמת, בלי מניפולציות. כי אחרי שיעור כזה, אנשים יכולים לנסות לעשות מניפולציות: אני רוצה אהבה, אז אני אתן אהבה. זה לא יעבוד. צריך באמת לרצות לתת לאחרים, ואז נוצר החיבור.
