למה בנאדם חי עם תפיסות העולם שלו חיים נורמליים ופתאום העולם שלו מייצרות דיכאון?

אדם שפוגש דיכאון בשלב כלשהו של חייו, הרי תפיסות העולם שלו הובילו אותו לכך. מה גורם לכך שעד כה הוא חי עם תפיסות העולם והזיכרונות שלו חיים נורמליים ובריאים, מבחינה נפשית, ופתאום תפיסות העולם שלו מייצרות דיכאון?

אוקיי, אז ניקח את השאלה בצורה סטרילית – אדם חי אותו דבר בדיוק –

אותה משפחה, אותו אוכל, אותם חברים... פתאום נכנס לדיכאון. זה דבר שהוא

לא כל-כך סביר, כי תמיד יש טריגר מסוים. אבל אני מסכים שהטריגר צריך

לשבת על מצע שהוא שייך לדבר הזה. אז תראו – יש דברים ברפואה, שנגיד

אדם חי בצורה שאמורה לעשות אותו חולה, אבל כל עוד שיש לגוף ולנפש

אנרגיות וכוח ושמחה, אז הוא דוחה את זה. הגוף כאילו פולט את זה החוצה.

ברגע שיש החלשה, או מחמת אורח חיים, או מחמת גיל, או מחמת מקרה – גיל

יכול להחליש דרך אגב, כשאדם מאוד מאוד זקן אז הוא לא חולה, הוא לא צריך

להיות חולה, אבל החלשה אנחנו רואים באופן טבעי, למרות שמשה רבנו לא

נהיה חלש, אבל זה משה רבנו. אבל החלשה יש. ברגע שהמערכות של האדם

נחלשות מאיזושהי סיבה, הדבר הזה פורץ החוצה באותו רגע. אז אם למשל 

אדם חי באורח חיים רגיל והוא קיבל רק הודעה שיכול להיות שמפטרים 200

עובדים מהמפעל והוא אחד מהם אולי, כבר נהיה לו החלשה באופן קבוע – אפילו

שהוא עוד לא קיבל הודעה בדואר שהוא מפוטר, ואז יכול להתפרץ משהו כזה.