בס”ד
בשמחה
בנות יקרות, עד שאחזור לשדר אנחנו נשמור על קשר דרך ככה, דרך הכתוב… וכתוב “משנכנס אדר מרבים בשמחה”, ככה כתוב, ככה כולם אומרים. ואת יושבת לך בסוף יום, אחרי העבודה, אחרי הכביסות, אחרי הבישולים והכלים והילדים, ואומרת לעצמך, מה, אתם מסתלבטים עלי?!
אתם מדברים איתי על שמחה כאילו זה איזה תוספת תבלין שאני צריכה להוסיף למרק או לתבשיל?! מראש חודש אדר זה טוב שאני אוסיף את התבלין הזה לבישולים, זה מתאים לעונה… כאילו זה לא הדבר הכי נחשק שיש, כאילו אני לא מחפשת אחרי זה בנרות, כאילו לא כולם מחפשים את זה. כאילו לא כולם רוצים את זה. כאילו זה לא בראש סולם החלומות שלנו, להיות בשמחה. כאילו לא כל מה שאנחנו עושים בחיים זה בסופו של דבר בשביל להיות בשמחה.
זה הדבר שאני הכי רוצה בחיים ואתם אומרים לי “משנכנס אדר מרבים בשמחה”?! אני מצידי משנכנסתי לעולם, משנולדתי, מרבים בשמחה, רק זה הבעיה שלא מצליחה. כבר מילאתי את כל הארון מותגים, יצאתי לכל הטיולים, המסיבות, ההעשרות, החוגים. ניסיתי כל מה שהעליתי על דעתי שיכול להביא שמחה, ואתם אומרים לי ככה בקלילות “משנכנס אדר מרבים בשמחה”. בסדר, רוצה להרבות בשמחה, איך? תביאו, תביאו את התבלין הזה של השמחה, אני ארבה בו, בסדר, שק שמחה אני ישים, רק איפה קונים את זה?
איפה קונים את השמחה והאושר והאהבה והכיף? איפה? אם הכוונה להרבות בדברים שמשמחים אותי אז בסדר, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי עם הפסוק “יען אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל”. כל הקללות בתורה, 98 קללות, בר מינן, זה למי שלא עשה את מצוות ה’ בשמחה. רק הולך קדורנית. מדוכא, נרגן. אז זה לא שהוא עושה את המצוות ובשביל להיות בשמחה עשה דברים שמרבים שמחה כמו לאכול בשר ויין , וחוץ מזה המשיך עם הנרגנות, זה בטח לא כוונת המשורר…
אז מה כן? באופן מפתיע כשמחפשים דמויות שמחות, כדי ללמוד מהם, אנחנו רואים אנשים שהם לאו דווקא במעמד או תנאים שהיו משמחים אותנו. למשל, הרב מאיר פייסט זצ”ל בגיל ארבע הוא לקה בשיתוק מוחלט ברגליים, מאז הוא לא יכל לצעוד אפילו צעד אחד כל ימי חייו, גם לא בעזרת קביים. בנוסף סבל ממבנה עצמות עקום בגב, שלחץ על ריאותיו וגרם לו לקוצר נשימה כרוני. הניתוחים שהוא עבר בזה אחר זה, לא עזרו.
כשהוא היה בן עשרים אבא שלו נפטר, וכשהוא היה בן שלושים ושתיים אמא שלו. מאז הוא היה צריך להסתדר לבד בחיים והכל מתוך כסא גלגלים. והבן אדם הזה היה סמל לשמחת החיים. המונים היו באים להתייעץ איתו ולשאוב מהשמחת חיים שלו. איך זה? מאיפה זה בא?
פעם אחת אפילו פרץ אליו שודד הביתה וצעק “שוד”. השודד הזה היה רגיל בצרחות, במכות, באיומים, כל מיני דברים, אבל ר’ מאיר פנה אליו “צעיר חביב”, ואת זה השודד עוד אף פעם לא שמע. הוא מצא את עצמו עומד נכנע מול רבי מאיר ואומר לו “כן”, ובסוף גם הסכים ללכת לטיפול גמילה מהשודים. זה הסיפור של השמחה, אי אפשר לעמוד בפניה.איך מצליח בן אדם כל כך מוכה גורל להיות שמח, ועוד להיות סמל של שמחה?
זה יכול להיות רק אם השמחה לא תלויה בדברים חיצוניים וגשמיים, כי בגשמי לא היה לו שום דבר משמח, הכל היה נגדו. איך מחייבים אותנו לעבוד את ה’ בשמחה? זה יכול להיות רק אם זה משהו שאנחנו יכולים לקנות או לייצר, אחרת אי אפשר לצוות אותנו על זה.
“אין שמחה כהתרת הספקות”, בטוח שאם למישהי יש התלבטות גדולה ומישהו בא ופותר לה את כל הספקות, זה נותן שמחה גדולה ורגיעה. ההא, עד עכשיו היא היתה כל כך בלחץ, עכשיו כמו פתחו את הפקק וכל הלחץ יצא החוצה. תענוג. אבל ברור שזה לא הדרך שלנו להיות בשמחה, להכנס לספיקות מלחיצים ואז למצוא מישהו שיוציא אותנו מהם וזו תהיה השמחה שלנו… אנחנו יודעים שעמלק גימטריא ספק. עמלק זה הכח שמנגד את הקדושה, ה”זה כנגד זה ברא האלקים”. הכח שמכניס קרירות באמונה, שנותן לך להרגיש שאת מתמודדת לבד ושה’ שכח אותך, הוא עסוק עם השבויים עכשיו, אין לו זמן אלייך. הכח שתולה את כל הדברים במעשי ידי אדם, כל ההצלחות באות למוצלחים והכשלונות ללוזרים. “כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”, אם יש לי כח אז אני מרבה עושר ונכסים וכבוד וכו’ ואם אין לי אז האכזבה רודפת אחרי.
זה האומללות בהתגלמותה, ההיפך של השמחה והאושר. ההיפך משלוות הבוטח בה’, שיודע שיש לו תמיד למי לפנות, יש מי שעושה את הכל, והוא הכתובת לכל צרה וצוקה, ואדרבא, הוא רק מחכה ומצפה ודורש שתפנה אליו בעת צרה, ושתודה לו בעת שמחה. כמה שמחה יש למי שיודע שיש לו אבא טוב בשמיים, שהוא יכול הכל, הכל ממש. כלום לא קשה מדי בשבילו, והוא אוהב אותך כל כך ורוצה בטובתך, וגם אם ראית אנשים סובלים, אתה מתעלם מזה, ומאמין בו באמונה פשוטה, מעל הדת, שהוא טוב ומיטיב לכל ורוצה להיטיב לך, ושומע אותך תמיד, בכל רגע שאתה פונה אליו ומתפלל אליו.
וצריך לדעת ש- בשמחה, זה אותיות מחשבה. צריך לרכז את המחשבה בלראות את הטוב שה’ נותן, לראות את הנקודות הטובות ולשמוח בהם ולהודות עליהן. שמחה זה לא דבר שנופל עלייך פתאום כשאת הולכת למסיבת פורים או יוצאת לאיפה שהוא. שמחה זה משהו שצריך לעבוד בשביל להשיג. שמחה זה בחירה, לבחור להיות שמח, לראות את הדברים הטובים שה’ נתן לי ולהיות שמח בהם. רק ככה נכה ומוכה גורל כמו הר’ מאיר פייסט יכל להגיע להיות סמל של שמחה. כי זה בידיים שלו לבחור לראות את הטוב, לבחור להתחבר אליו בתודעה בהתבוננות, ואחרי זה להכניס את זה ללב על ידי שאומרים תודה, מודים לבורא עולם, “בואו שעריו בתודה”.
יש לי סוד לגלות לכן, יש לנו שתי נפשות. ככה האר”י ז”ל מסביר לנו בבית שער הכוונות. נפש האלקית, הטובה ונפש הבהמית, הרעה. כל המידות הרעות מרוכזות בנפש הבהמית. יש בה גם כמה מידות טובות אבל הרבה רעות. לכל יהודי יש את שתי הנפשות האלו, והן רבות ביניהן מי תשלוט. מי תשלוט על התודעה שלנו. אתן יודעות איך אנחנו יודעות מי הצליחה? הנפש הבהמית משרה עצבות, עצלות ויאוש. הנפש האלקית משרה שמחה ואמונה.
אם אנחנו רוצים להיות בשמחה צריך להתחבר למקור שלה, לנפש האלקית. אם הצלחנו באות לנו שמחה ואמונה. אם אנחנו בעצבות סימן שהבהמית שולטת בנו. איך מתחברים? זה ברור לא? כל דבר שאנחנו מתגברות ועושות בשביל ה’, ברצון הלב, מביא שמחה. כל התגברות שלנו כדי לעשות את רצון ה’, מביאה שמחה גדולה מאד בעליונים, בשמים, ומביא שמחה גם לנו. מתי? כשזה ברצון הלב, בנפש חפצה. לא קדוש מעונה. זה שנוא. לא תודה, לא צריכים טובות, לא חסר לנו כלום פה למעלה.
כל דבר שגורם להשליט את הנפש האלקית גורם לנו לשמחה. כל מצווה, כל חסד, כל התגברות במחשבה, לחשוב מחשבות טובות, לסלק מחשבות רעות ומגונות. כל התגברות בדיבור, לשמור את הפה מלדבר דיבורים רעים על אחרים, מלדבר בביהכנ”ס, כל דבר כזה, זה קשה לרגע, בזמן הניסיון זה קשה. ברור זה קשה כי יש פה פייט עם צד חזק. הנפש הבהמית לא פראיירית, היא נותנת פייט, אז בזמן הניסיון זה קשה, כי היא יודעת לצבוע לנו הכל בשחור, זה האומנות שלה, מחלקת העצבות והפחד. אבל כשמתגברים ועומדים בניסיון, איזה שמחה, עוברים למחלקת האמונה והשמחה, שמה הכל מואר.
הכל בחירה, באיזה מחלקה אני רוצה לעבוד ולגור, מחלקת העצבות של הבהמית או מחלקת השמחה של האלקית. נכון, צריך להתאמץ, אבל מה לא עושים בשביל להיות בשמחה? ושמחה אמיתית לשם שינוי! אז מה קרה באדר, זוכרות? באדר המן נתלה על העץ. על העץ שהכין למרדכי. שואלים חז”ל “המן מן התורה מנין?” מאיפה אתם מביאים לנו רמז מהתורה על המן? הרי בתורה רמוז הכל, אז איפה רמוז המן? והם עונים “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?”
מי פיתה את חוה לאכול מן העץ? זה הנחש. הוא הנחש, הוא המן, הוא עמלק, מחלקת הספק, מחלקת העצבות. הוא החטיא את אדם וחוה והביא מיתה לעולם. ואותו עמלק נתלה באדר, בפורים. אז מכאן פתח לשמחה עצומה, כי מפלתו של המן העמלקי היתה באדר ואם לא היתה כאן הוראה לדורות לא היינו חוגגים את פורים כל הדורות וקוראים את המגילה בכל הדורות. אבל אנחנו עושים את זה כי בכל דור ודור, תחילת מפלת עמלק והתגברות ישראל זה באדר. באדר מתגלים הכוחות האלו. “הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר ורמז לדבר, ממה שנאמר: “אדיר במרום ה'” (תהלים צג, ד) אם אתה יודע שה’ אדיר בשמים וממנו הכל, כל הפרנסה והנכסים שלך ממנו, אם אתה חזק באמונה – יתקיימו נכסיך. אבל לא רק הגשמיים גם הרוחניים, אם אתה באמונה אז נכסי הרוח של השמחה גם יתקיימו. אין שמחה כהתרת הספיקות, כשאתה מתיר את הספיקות באמונה, שהעמלק זורע בך, אתה עובר ממחלקת העצבות של הבהמית, למחלקת השמחה של האלקית.
איך מתיר את הספיקות? פשוט לא שומע ולא מקשיב. מכירים את שלשת הקופים האלו? שאחד שם ידיים על העיניים – לא רואה, אחד שם ידיים על האזניים – לא שומע, אחד שם ידיים על הפה – לא מדבר. ככה בדיוק לא מקשיבים ולא שומעים דיבורים שמחלישים את האמונה. לא כל הדיבורים הפנימיים האלו וגם לא חיצוניים. לא צריך להתווכח איתם צריך פשוט לא להקשיב, ולשנן לעצמנו, יש בורא לעולם, הוא אוהב את כולם, הוא אוהב אותי מאד מאד, הכי שיש בעולם, הוא זמין לי תמיד, שומע אותי ומקשיב אפילו לרחשי ליבי, תמיד פה בשבילי ועושה הכל לטובתי גם מה שנראה רע.
אני לא צריכה לתרץ אותו לאף אחד, כי אני לא בחידון התנ”ך, מספיק שאני מאמינה בלי לתת תירוצים לאחרים, וגם לא לדיבורים המחלישים שבפנים. כשהם מתחילים, פשוט מעבירים ערוץ, לא מקשיבים להם. זה עצמו כבר מגביר את האלקית על הבהמית הערמומית.
לא מדברים דברים שמחלישים את האמונה, כי לדיבור יש כח גדול, הרוח מתלבשת בדיבור ודיבורים שהם היפך האמונה נותנים כח עצום לנפש הבהמית ולעמלק שבתוכי. וגם לא מסתכלים בדברים הרעים, לא של אחרים, ולא בדברים שאני חושבת שרע לי, מתמקדים בטובים. על הדרך אנחנו מרויחים גם זוגיות טובה, גם חינוך ילדים הכי טוב שיש, יחסי אנוש מדהימים וזה רק הבקשיש. הקרן זה השמחה. שמחה גדולה. זה לא אומר שאנחנו לא שואפים לשפר. רוצים לשפר מה שאפשר, ושמחים בינתיים בטוב שיש. זה שלשת הקופים. זרש קראו לה זרש קוף…
תדעו בנות יקרות, שכל התאמצות שלכן להיות באמונה ושמחה, שזה שני דברים שהולכים ביחד, מגבירה כל כך את כל כוחות הטוב, גם בכן וגם ביקום כולו. זה בידיים שלנו להיות בשמחה, תלוי בהחלטות שלנו. ולא להיות בעצבות אם לא מצליח מיד, גם עוגה לוקח זמן לעשות. אם לא הולך, תנסו בכל זאת למצוא על מה אתן יכולות להודות ולשמוח, וזה כבר מנצח.
הייתי רוצה כל כך להרחיב אבל כרגיל השעון לא מתחשב בי, אני כבר חייבת לשלוח את המאמר הזה, אז המון בהצלחה לכולנו, כל אחת תכוון “בשם כל ישראל” במה שהיא עושה ותתן כח לכל השאר! “כולנו ביחד באור פניך”!
תודה לכן בנות, שבוע טוב ושמח!!
