הר’ אשלג אומר, שבכדי שהחברה תהיה מאושרת כל אחד צריך להגיע להבנה שהטוב שלו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם לשכן יש משכורת או אין משכורת, יש לו אוכל או אין לו אוכל, אני אדאג לעצמי שלי יהיה טוב, אני אעבוד ארוויח כסף ואקנה לעצמי כל מה שאני צריך ורוצה. זו השקפה מעוותת.
כסף לא שווה טוב, גם אוטו לא שווה טוב, טוב זה אור ה’. אם יש כסף ואין ברכת ה’ שורה בכסף הזה, זה לא שווה כלום. גם אם יש את כל הרכוש שבעולם, אם אין הארה שלמה מהקב”ה – אין ברכה באותו הדבר. והארה שלמה לא שורה על בעל מום. מי שמפריד את עצמו מהזולת, שונא את הזולת, יש לו צרות עין כלפיו, מקנא בו, מרכל עליו – הוא בעל מום. לכן הצדיקים יודעים שעיקר שלימות העבודה שלהם תלויה באהבת ישראל, בזה מגיעים לשלימות ואפשר להתקרב ולגלות את יחוד ה’ עלינו.
הרבי אומר, שכשרואים יהודי צריך לחשוב: אה, הנה עוד צלם אלוקים. יכול להיות שהצלם אלוקים הזה עדיין לא הגיע לתכלית שלו, הוא עכשיו קצת סוטה מהדרך, אבל זה צלם אלוקים, הוא חי, הוא נושם, צריך להיות אתו חיבור. הדרך הטובה ביותר לתת לאנשים אחרים מה שאנחנו חווים מבחינה רוחנית זה על ידי אהבה, לא על ידי הטפת מוסר.
יש אנשים שמסתובבים בעולם שלשים ארבעים שנה, ואף פעם לא קבלו אהבה אמתית.
יש אנשים שיש להם חסרון כזה גדול, שבשביל לרפא אותו צריך מהפך שלם. צריך לדעת שאם אנשים כאלה נכשלים זה כי אין להם מספיק אהבה, אין להם מספיק חסדים שיבנו את הקומה הרוחנית שלהם.
אהבה זה חומר הבניין. גם ילדים בנויים על אהבה, לא על צעצועים, לא על פלסטיקים, לא על ויטמינים, על אהבה. אהבה פשוטה. זה זורם מהלב, ומי שמונע את זה מזולתו מונע ממנו את הדבר החשוב ביותר.
כל אחד מאתנו הוא צינור להעביר אהבה וכל מיני שפע לעולם. אם אנחנו חוסמים את האהבה הזאת לילדים, לבן זוג, למי שלא יהיה, אנחנו מיבשים אותו, וזה חוזר אלינו בסופו של דבר. וככה החברה הולכת ומדרדרת, מחוסר אהבה. היום חסר המון המון אהבה, אנשים בוכים וצועקים לאהבה, אנשים חולי בדידות, מיובשים – אין אהבה בעולם. בשביל שתהיה אהבה צריך לראות את הכללות, לראות שהחלק שלו נמצא אצלי, אם אני חוסם את זה, זה לא בעיה שלו. וזה עובד גם הפוך, כלומר, איפה החלקים שלי נמצאים? אצל כל כלל ישראל, כמו שכולם נמצאים אצלי ואני צריך לתת לכולם את מה שיש אצלי כי זה חלק שלהם, זה מגיע להם, ככה החלקים שלי ממי הם ניזונים? מכל כלל ישראל. כך שהפרט לא יכול להתעלות, והחברה לא יכולה להתעלות, אם כל אחד שומר את הכוח שלו לעצמו ולא משתף אותו עם הזולת. אם אתה חוסם את עצמך מה אתה נעשה? אתה הופך להיות איזו חוליה קטנה ומסכנה, בודדת, שהחיים שלה מוגבלים כמו אמבה ממש. זה לראות ראיה צרה מאד של העולם, לראות רק את עצמי – את החיים שלי, הפרנסה שלי, הבית שלי, הצרכים והרצונות שלי… זה הכי צר שיכול להיות, זה נקרא קליפה, קליפת הרצון לקבל.
כתוב שכל נשמה שיורדת לעולם הקב”ה שולח איתה את המזונות שלה. כמו שהוא שולח לציפור ולפיל שביער, כך גם לבן אדם. ר’ עקיבא אומר שהסיבה שחלק עניים, וחלק עשירים, היא כדי שיוכלו לתת אלו לאלו ולזכות אלו את אלו בנתינה.
אלא שכל זה מוסתר מהבריות והעשירים נמצאים בדמיון שממונם הוא שלהם. באה התורה ואומרת להם – זה לא שלכם, זה שייך לעניים וזה רק בפיקדון אצלכם. למה? כדי לנסות אתכם. אם יבואו אליכם עניים ויבקשו צדקה ואתם תחשבו – ‘אוף, לך תעבוד כבר, מה אתה בא לבקש ממני’ אז התורה אומרת לכם –לא את שלכם הוא מבקש, את שלו הוא מבקש. החלק שלו נמצא אצלכם ואתם צריכים לעמוד בניסיון של לתת לו את זה. אין לנו יותר כסף ממה שאנחנו צריכים בשביל שנקנה בזה וולוו במקום סוסיתא, אלא מה שיש לנו זה בשביל לתת לעני את החלק שלו. לו יש ניסיון של עניות ולנו יש ניסיון של עשירות. וחז”ל אומרים לנו שהניסון של העשירות יותר קשה. לא שיותר קשה להיות עשיר מלהיות עני, אלא קשה יותר לעמוד בניסיון של להיות עשיר ולזכור שהכסף זה לא שלך ולא בשבילך מאשר להיות עני ולא להתריס כלפי מעלה. העשיר צריך מאד להיזהר מה הוא עושה עם הכסף שלו, לאן הוא מזרים אותו. כסף זה כוח, כסף זה אור מהקב”ה, הכסף הפך להיות התאווה הכי גדולה של העולם הזה, ויש אנשים שמשתמשים בו למטרות שליליות. כסף זה שפע מהקב”ה, לכן יש עניין לכבד עשירים, כי החלק שלהם יותר גדול, יש להם כלים יותר גדולים. יחד עם זה יש להם ניסיון יותר גדול ואחריות יותר גדולה לדעת מה לעשות עם אותו שפע, לתת אותו למי שזה שייך לו, לדעת שהם כלולים מאחרים. תשעה חלקים שיש בנו עודפים שייכים לאחרים, זה העניין של ההתכללות, כל עוד שאדם לא מגיע להתכללות הזאת עדיין הוא בעל מום, עדיין הוא חסר ולא יכול לקרב לקדש.
