הענווה מובילה להצלחה (ד)

“דברי חכמים בנחת נשמעים” (קהלת ט, יז). צריך את הנחת כדי לא להגיע ממקום של התנשאות, כאילו אני המוח הגדול שמלמד אחרים והם צריכים רק לשמוע, לכתוב ולדקלם. מי שמרגיש ככה לא יכול ללמד אף אחד. בית הלל ובית שמאי היו שניהם דברי אלוקים חיים. המחלוקות ביניהם היו לשם שמיים. אלו שתי שיטות בהלכה ושניהם 100% אמת, אבל בסוף קבעו הלכה כבית הלל, משום ענווה שהייתה בהם.
שלושה אנשים היו מועמדים לכתוב את ה’שולחן ערוך’ לשלושתם קראו רבי יוסף. שלושתם היו באותה רמה, ידעו את ההלכה בצורה מושלמת. לבסוף נבחר משמיים רבי יוסף קארו, בגלל הענווה שהייתה בו. אם תקראו את פירוש ‘בית יוסף’ על הטור, תרגישו בשורות את הענווה שלו. הוא עושה מעצמו אפס, כאילו הוא רק מביא מאחרים: זה אומר כך, זה אומר כך, נראה לי שזה כך. זו מידת הענווה. מי שהוא ענו, דבריו מקובלים. מי שהוא גאוותן, אנשים מתרחקים ממנו באופן אינטואיטיבי, מפחדים ממנו. מסופר על אליהו הנביא שהלך פעם עם חסיד אחד. פתאום ראו נבלה בדרך. שם החסיד מטפחת על האף, כדי שלא יריח את הסירחון. אחרי כמה זמן, עבר מולם איזה גביר. מיד שם אליהו הנביא מטפחת על האף. אמר לו החסיד: “רבי ומורי, אני לא מבין” ענה לו אליהו הנביא: “בעל הגאווה הזה יותר מסריח מנבלה” אלו מילים שלא חוסכות את האמת. המפתח לכל ההצלחה זה לעבוד על המידה הזאת. לשם כך צריך לסדר את המוח נכון. צריך לעשות את זה בזמן רגוע, לא בזמן ויכוח. לטעון את המחסנית לפני הקרב. צריך שכל נכון שיביא את האדם לראייה הנכונה של המציאות, ואז הוא ידע את מקומו. ‘מסילת ישרים’ אומר שהגאווה היא שאדם מחשיב את עצמו בעצמו, לא שמחשיבים אותו: “ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה”. הוא חי בהרגשה כזאת, שבליבו הוא מרגיש שמגיע לו כבוד. זה יכול להימשך מסברות שונות שיש לו: יש מי שמחשיב את עצמו לחכם ובעל שכל, אחרים מחשיבים את עצמם ליפים, כאילו היופי הוא שלהם והם בראו לעצמם את האף וכו’ התורה מלמדת אותנו את הכל. יוסף היה מסלסל בשערו והתגאה ביופיו, ומיד התגרה בו הדוב, זאת אשת פוטיפר. ממשיך ה’;מסילת ישרים’ ואומר: “כללו של דבר: כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנם בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה. אך אחרי שקבע האדם בליבו היותו חשוב וראוי לתהילה, לא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה, ואפילו הפכיות נמצא בהן, ונולדות מסיבה אחת, ושתיהן לדבר אחד מתכוונות”.

הכוח של ‘מה יגידו’
הרב דסלר אומר שלאנשים שחיים במושגים רגילים של עולם הזה, בלי מושגים של תורה, הכבוד חשוב יותר מאשר אוויר לנשימה. יותר חשוב לאדם מה יגידו עליו מאשר כל הדברים האחרים. לפי זה הוא קונה בגדים, לפי זה הוא הולך ללמוד, לפי זה הוא נותן שמות לילדים שלו. יש היום אופנה לתת שמות מודרניים לילדים, שלא יהיה איזה שם ישן, כי מה יגידו על השם הזה. ‘מה יגידו’ הזה משנה לאדם את ההתנהגות מקצה לקצה. הוא הולך נגד עצמו לגמרי, העיקר ‘מה יגידו’ האדם צריך כבוד מהסביבה אפילו על חשבון האמת שלו. יש מחקר ידוע שמראה את ההשפעה של הסביבה על הדעות גם בדברים מאוד ברורים. לקחו שישה סטודנטים לפסיכולוגיה, חמישה מהם משת”פים ואחד לא. ציירו להם על הלוח קווים באורכים שונים ושאלו כל פעם איזה קו הוא הכי ארוך. כל החמישה ענו, וגם השישי ענה כמוהם. בפעם האחרונה ששאלו אותם, כל המשתתפים הצביעו על הקו הלא נכון, ואמרו שהוא הכי ארוך. מתברר שב-66% מהמקרים, גם הסטודנטים שנבדקו אמרו אותו דבר כמו המשת"פים, למרות שהם ראו במו עיניהם את האמת. יותר חשובה לאדם ההרגשה הטובה מהסביבה מאשר האמת. זה נקרא שטיפת מוח של המונים. אנשים רוצים להרגיש בטוח, אז הם הולכים עם הזרם. מעטים מאוד יכולים ללכת נגד הזרם, רק מי שהלב שלו לא שולט על המוח.אברהם אבינו הביא מסר חדש לעולם, יצא נגד כל העולם ולא פחד, כי האמת היתה יותר חשובה לו מזה שיזרקו אותו לאש. הוא לא היה מוכן לוותר על האמת הבסיסית שיש בורא לעולם, והוא העבד שלו. אבא שלו היה נגדו, המשפחה שלו, כל העיר שלו, זרקו אותו לאש והוא לא זז מהדעות שלו. הוא היה דבוק באמת. אנשים אחרים משנים את כל החיים שלהם בגלל ‘מה יגידו’ ברגע שגאוותן מרגיש שמגיע לו משהו, הוא מתחיל להתנהג אחרת. הוא מתלבש אחרת, הוא הולך אחרת, הוא מדבר בטון שונה. יש פרופסורים שמדברים בקול ‘פרופסורי’ עמוק, הם לא מדברים ככה בבית. רבי אברהם בן הרמב”ם אמר שכל הבגדים שאדם לובש, הם בשביל הסביבה. בזמנם היו לובשים חליפות כבדות, וכשבאו לבית החליפו לטרינינג. כל העול הזה הוא רק בשביל להרשים אחרים. אדם שמשנה את כל ההתנהגויות שלו בהתאם לסביבה, זה לא הוא, זה לא ה”אני” האמיתי שלו.