בתורה יש הלכות פריקה וטעינה. בן אדם רואה שני אנשים: האחד, החמור שלו עמוס בסחורה וצריך לעזור לו לפרוק, כי זה כבד; ואילו השני, נפל לו המשא מהחמור וצריך לעזור לו להרים, לטעון. במקרה זה הפריקה קודמת, משום צער בעלי חיים, כי אם יעזרו קודם לטעון, בינתיים יסבול החמור מהמשא על הגב. אבל יש הלכה יוצאת דופן: “אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצווה בשונא כדי לכוף את ייצרו”. אם החמור שצריך לפרוק ממנו הוא של חבר שלו, והחמור שצריך להטעין עליו הוא של שונא שלו – התורה חייבה אותו לעזור קודם לשונא, אפילו שמדובר בטעינה. זה דבר פלא. הסיבה לכך היא משום שתכלית הבריאה היא “ואהבת לרעך כמוך”, ואם אני אעזור עכשיו לשונא לטעון עוד לפני שאני עוזר לאוהב, תתחדש האהבה בינינו. יותר נוח לחמור הזה שתתחדש האהבה, כי הוא גם חלק מהבריאה. לכן לא יהיה כאן צער בעלי חיים. צער בעלי חיים זו עבירה מאד חמורה. אם אדם יושב לאכול ויש לו בהמה, אסור לו לאכול לפני הבהמה. התורה התחשבה בחיות, כי הם תלויות בנו. אבל מרות זאת, כדי לחזק את האהבה עם השונא, אמרה התורה להקדים ולעזור לו לטעון, כי אסור שתהיה שנאה בישראל.
ההגדרה של שונא היא מישהו שלא מדברים אתו שלושה ימים בגלל משהו שקרה ביניהם. מהיום השלישי ואילך, עוברים על האיסור של “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא יט, יז). אם הייתם רגילים לדבר עם מישהו, ועכשיו קרה לכם איזה משהו, אין הודעות יותר, לא מגיבים לו בטלפון – מהיום השלישי ואילך אתם עוברים על מצווה מדאורייתא של שנאה. אסור לשנוא. “הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” (שם). אם הוא עשה לך משהו, לך דבר אתו, אל תשאירו שנאה. בגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש, אנחנו בגלות עד עכשיו בגלל שנאת חינם ולא נראה שזה הולך ומשתפר. זה מה שהורס אותנו בעיקר. עיקר ההרס נובע מזה ששונאים אחד את השני, מדברים רע אחד על השני. אסור לקרוא אחד לשני “בוגד”, “עלוב”, כל מיני מילים שאומרים ברדיו אנשים שנחשבים רמי מעלה במדינה וכבודם במקומם מונח. ככה לא מדברים. הם לא מבינים שמה שהם עושים מבחינה טכנית, בכלל לא מעניין אף אחד. מה שמעניין זו האווירה שאתם יוצרים בעם. האם יש אווירה של כבוד הדדי? אתה ימין ואני שמאל, אם אלו הדעות שלך, בסדר, אבל למה לשנוא? זה ספרדי וזה אשכנזי, למה לשנוא? מה העניין?
העניין הוא היצר הרע, שמאריך את הגלות עוד ועוד. צריך ללמוד לאהוב, זה לא קשה. זה מתחיל אצלך, במחשבות שלך. כל אחד בתוך הגולגולת שלו צריך להפוך את צורת החשיבה, להתחיל לחשוב בצורה נכונה על הזולת. כתוב בזוהר: “כולהו במחשבה אתברירו”. כל המציאות מתבררת במחשבות. אם השני טוב במוח שלך, אז הוא טוב. נהיית לך עוד הארה בתוך המוח. אבל אם הוא רע בתוך המוח שלך, אז זה לא טוב. צריך להסיר הקפדות, לא להקפיד אחד על השני. למחול, לסלוח. זו נתינה. תעשה את זה, תתחבר. לא תעשה את זה, לא תתחבר. אין פה טריקים. ככל שתעשה את זה עם יותר ציבור, כך תקבל יותר אהבה, אבל לא בשביל זה עושים. לקבל אהבה זה הדבר הכי טוב שיש. אין מזון טוב מזה. העונש הכי קשה בחברה הוא כלא. ביהדות אין עונש של בית סוהר. לא סוגרים בן אדם בכלוב כמו חיה, זה אסור. היום מבודדים בן אדם מהחברה. בתורה מבודדים אדם שנהיה מצורע, דיבר לשון הרע, “בדד ישב מחוץ למחנ” (ויקרא יג, מו). זה העונש הכי קשה. שבוע אתה לא מדבר עם אף אחד. אם עובר לידך מישהו, אתה צריך להגיד לו: אני טמא, תתרחק ממני. שבוע שלם לשבת לבד. נסו פעם לא לדבר יום שלם עם אף אחד, גם לא לכתוב ולא כלום. זה עונש קשה. לכל אדם יש ניצוצות של נתינה בפנים. הוא חייב לתת מהאנרגיות שלו לאחרים ולקבל מאחרים. אנחנו יצורים חברתיים, חייבים להיות בתוך חברה ולהיות בתקשורת טובה, בריאה, בונה. כל אחד בונה את השני ומהווה מראה של השני. אם אתה מקרין עליו משהו, זה חוזר אליך. “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם” (משלי כז, יט). כמו שאדם מקרין על הזולת, כך חוזר אליו.
כולנו משרתים
היה צדיק בשם חנוך שמופיע בפרשת בראשית, עוד לפני אברהם אבינו. באותה תקופה אנשים היו חיים 700-900 שנים בערך, ואילו הוא נפטר צעיר בגיל 365. הוא היה אחד הצדיקים הגמורים שעלה לשמיים חי. הוא קיבל את נשמת אדם הראשון, הנקראת זיהרא עילאה, ואחריה קיבל אותה משה. רק אדם, חנוך ומשה קיבלו את הנשמה הזו. איך הוא זכה לנשמה הזאת? כתוב במדרש שחנוך היה תופר מנעלים, סנדלר. על כל תפירה היה עושה ייחודים – מחבר שמות קודש להוריד אורות עליונים לתוך המציאות. שואלים רבותינו: האריז”ל נתן ייחודים על מקווה, על נרות שבת, על נרות חנוכה, אבל איפה ראינו ייחודים על תפירת מנעלים? התשובה היא: חנוך לא היה חושב על הכסף שהוא יקבל מהנעליים. הוא היה חושב: איך אני אעשה את זה הכי טוב, שהאיש שיילך עם הנעליים האלה ייהנה הרבה שנים ולא יתקלקל לו. אלו היו הייחודים של חנוך. זו נתינה – אני עובד, אני רוצה שהשני ייהנה מזה! מה יצא לי מזה – פרנסה משמיים. מזה הוא הגיע להיות מלאך בשמיים, רק מלחשוב איך הוא משרת את השני.
כולנו פה משרתים מישהו. השאלה היא אם עושים את זה עם שליחות של שירות או בתחושה של אין ברירה – מה אני אעשה, חייב לעבוד, חייב להתפרנס. אתה עושה שירות לקוחות באיזה מקום, האם אתה חושב על השני שיהיה לו טוב? אתה משרת אותו באהבה, או שאתה רק רוצה להיפטר ממנו כמה שיותר מהר ולסמן וי? צריך לחשוב על האחרים, איך הם מקבלים יותר טוב. ככה אתה מגדיל את כוחות האהבה שלך. אתה לא עושה טובה לאף אחד אחר, רק לעצמך. כשאתה מפתח את כוחות האהבה, כל מי שתתחבר אתו משתנה מיד. אם יש לאדם כוח אהבה חזק, הוא ממיס אחרים מיד. כל הדינים נמסים לידו, כי זה כוח של חסדים. החסדים ממיסים את הגבורות ואת הדינים. ככה היה עם אברהם אבינו ועם חנוך. כוח הנתינה יותר גדול מכוח הקבלה. זה בכל תחומי החיים. מה זה להתחתן מתוך נתינה ולא קבלה? יש בזה עוד עניינים, אבל העיקר הוא להתחבר לאישה שיהיה לה טוב, שהיא תשמח. אם אתה קם בבוקר והיא עצובה, משהו לא בסדר. אתה מרגיש שלא הצלחת. לא שהיא לא הצליחה, אלא אתה לא הצלחת. זה הראש של זוגיות נכונה, זה כל כך פשוט
