משמעות לחיים

חיי זהר ועושר לא הועילו לשרון למלא את החוסר הנפשי רוחני, ההיפך, הריקנות צעקה מכל מקום.  מסעדות של  500 – 700 $ לארוחה, חופשות סקי בשוויץ, עשירי תבל שמתארחים באחוזה המשפחתית בקנדה, וכל דבר שיחמוד הלב, כל אלה לא השתיקו את הקול הזועק מבפנים ומחפש משמעות.  גם הפסיכולוגים הידועים ביותר, הללו שלוקחים 1000 – 2000$ לשיחה, לא הצליחו למצוא פתרון לקושי לעכל את חוסר התכליתיות של החיים, קושי שהתבטא פיזית ממש בבעיות אכילה ועיכול.  ‘אתם לא תסתמו את הריקנות שלי עם כדורים’, הייתה אומרת להם, ‘מי שהפרצניים שלהם אכולות מעצבנות שילך קודם לטפל בעצמו, לפני שהוא מציע לי כדורים.  אני יודעת שמה שאני עוברת זה תהליך, וזה יוביל למשהו טוב, בסוף אני אמצא’.

בינתיים הייתה מוצאת את עצמה  רואה סרטים על אתיופים מורעבים ושאר עלובי החיים, ‘לי יש כל כך הרבה ולהם אין אפילו מה לאכול’ הייתה מייסרת את עצמה…

אצל מיקי היה תהליך אחר, ‘בדיעבד, זה היה להיות בתוך כלום, בלי לדעת שאתה מחפש.  לקפוץ בזינוק אל החיים, מהבי”ס הכי יוקרתי בארץ, ללימודים. בהתחלה לימודי צילום, לעזוב את זה אחרי שנות לימוד לטובת עבודה במקצוע, לשבור ולעבור ללימודי תואר באוניברסיטה, לפני קבלת התואר להחליט שזה לא זה, לעזוב ולפתוח עסק, ליפול בגלל רמאות של השותף, לעבוד בנמל, משם לקבל ניהול של מפעל מצליח,  ולהבין שכמה שמיצית את החיים, כמה שלמדת ועבדת ובילית וחיית את החיים של ת”א, עם כל הסלבים, אתה עדיין בחיפוש מתמיד אחר האושר שמשום מה נשאר רחוק ממך’.

ברומניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, מחפש ילד יהודי קטן בן 10 להרוויח כמה פרוטות, הוא מציע לאיזו זקנה ברחוב עזרה בנשיאת סלים.  אותה זקנה, מסתבר, גם היא יהודייה ששרדה את השואה, היא מאמצת את הילד הקטן, גם לה ילד קטן בבית.  יחד הם גרים כמה חדשים, ואז עולה הילד הקטן לארץ יחד עם אביו שמצליח להתחמק מאוקרינה ולהצטרף אליו.  הם עושים מאמצים להביא גם את ה’סבתא המאמצת’ ובנה לארץ, ולבסוף עולה בידם.

גלגל החיים סובב לו, והילד הקטן גודל להיות בחור שעד גיל עשרים כבר עושה את המיליון הראשון שלו.  הוא הופך איל הון מצליח וקובע משכנו בקנדה.  עם השנים נשמר הקשר בין המשפחות, לבן של ה’סבתא נולד בן, ול’ ילד הקטן’ נולדה בת.  כשמיקי נופל עם שותף רמאי בעסקי הדפוס מציעה לו המשפחה ללכת ל’נקות את הראש’ אצל החברים בקנדה.

שם הוא פוגש בפעם הראשונה את הבת של מי שסבתא שלו אימצה ברומניה. הפגישה מובילה לחתונה ‘ואז החיפושים שלי פשוט המשיכו במסגרת המשפחה’, מספרת שרון.  ‘כן, במשך תקופה שרון ניסתה למצוא  את המשמעות בכל ה’לוגיות’ למיניהן: נומרולוגיה, אסטרולוגיה, רפלקסולוגיה…’  ‘וכשלא מצאתי את זה שם התסכולים יצאו בצורת כעסים וריבים עם הבעל.  משהו מהותי היה חסר, שלא הילדים ולא שום דבר בחיים הצליח למלא אותו’.

ואז יום אחד מתגלגלת לידי מיקי איזו חוברת, ספרון בעצם, שדן על המרוץ המטורף הזה של החיים מנקודת מבט רוחנית יהודית.  ‘קראתי את הספר והאסימון ירד פתאום.  פתאום ראיתי שכל החיפושים, כל החלפת המסגרות, הכל היה ניסיון למצוא את האושר, את המנוחה והנחלה אבל הכל היה במקום הלא נכון. ניסיתי לחפש את האושר בחוץ, בחומר, במקום שהוא לא נמצא. באותו יום שקראתי הבנתי בבת אחת את כל מה שעבר עלי בחיים, ראיתי את סרט העתידי ומתוך ההבנה הזאת הודעתי לאשתי שאני חוזר בתשובה’.

 ‘ברגע שהוא אמר לי את זה’ אומרת שרון ‘זה היה נשמע לי מאד טבעי, פתאום הסתמן אור בקצה המנהרה הארוכה בה הייתי מהלכת כבר שנים. הודעתי לבעלי שגם אני אתו’.

למחרת כבר עיטרו את מיקי כלאחר כבוד כיפה וציצית. השלב הבא היה פשוט לקרוא בשו”ע מה צריך לעשות וליישם, מהר מאד נוספה בבית שבת, כשרות וטהרה.  באותו הזמן חיו בני הזוג באחד הישובים העשירים והחילוניים בארץ, הם היו המשפחה הדתית היחידה שם, העדשה והפוקוס היישובי הופנה לעברם אבל מהרגע שעשו את המעבר כבר לא היה אכפת להם כל השאר.

 ‘אחרי כל השנים של חיפושים סוף סוף נפסקה האומללות, נמצא החסר’, מתוודה שרון, ‘וגם בבית הושב השלום על כנו.  אבל מתי הרגשתי שממש הגעתי הביתה?  זה היה כשאחד המרצים של ‘אור הגנוז’ הגיע לביתם של אחד השכנים שלנו להעביר שעור.  הוא הביא אתו כל מיני קלטות ואני חזרתי הביתה עם חמישים קלטות בערך.  כששמעתי את הקלטת הראשונה ישבתי ובכיתי, ואז ידעתי שממש ממש הגעתי הביתה. הפסקתי להיות מיוסרת מהעושר, יש לו תכלית, אפשר להועיל אתו לזולת’.   ‘יותר מזה’ אומר מיקי ‘פתאום כל רגע קבל משמעות.   עד אז הבנתי את החשיבות של התורה והמצוות אבל היום יום, הכל רגע ורגע עדיין היה בו חלל.  מה עושים כל רגע?  איך כל רגע קשור למשנהו?  פתאום הכל הפך מקשה אחת, הכל הוביל למטרה אחת.  זה לא שהתפללת בבוקר ואחרי צהריים ואם לא למדת ביניהם אלא הלכת לעבוד אז התנתקת.  אלא כל רגע יכול להפך לכלי לבניית הרצון, להדבקות באור האלוקי.  דבר נוסף, בניגוד לחינוך שקיבלנו בעולם בו חיינו, הבנו פתאום שאנחנו לא לבד, לא לחינם לא נברא האדם לבד, אלא אנחנו חלק מאומה, חלק ממהלך היסטורי מסוים, והם משפיעים עלינו בה מדה שאנחנו  משפיעים עליהם.  לאדם יש מה לתת לחברה זה חלק מהתיקון שלו, הן במובן של תיקון המידות של ‘בין אדם לחברו’ במימד הכי פשוט שלהן: לא לשקר, לא לגזול, לא לשנוא, לא לנקום, לא ללכת רכיל…  והן במובן היותר רחב שלהם,  של תיקון החברה מהשורש.  כי היתרון של החברה הוא  שבמסגרת החברה כל אחד יכול לדאוג ולעזור לשני,  במסגרת אלטרואיסטית יש אפשרות לכל אחד להפטר מהאגואיסטיות שלו ולהפוך משפיע.  כי הבנו יפה דרך הקלטות איך האגואיסטיות היא מקור כל התחלואים הן של האדם והן של החברה.  לפוליטיקאי לא אכפת למכור חלק מהעם  שלו אם זה מה שישמור על הכיסא שלו. למנהל מפעל מזון לא אכפת להכניס חומרים מזיקים ולפעמים אפילו מסרטנים לאוכל אם זה מגדיל את הרווחים של המפעל. לבמאים, מפיקים ומנהלי ערוצי טלוויזיה לא אכפת להכניס סרטי אלימות ופריצות בידיעה ברורה שזה מה שגורם אח”כ שבעל קם על אשתו ואב על ילדיו, דברים שלא ידענו פעם, כל זה למה?  כי זה מזרים דולרים לכיס, אפשר למלא את התאוות ביתר שאת על חשבון כל העולם.  ואין לזה סוף, מנהיגים יכולים להגיע למחוק ארצות שלמות בכמה לחיצות כפתור בגלל אגו פראי מנופח.  כשהאגואיסטיות שולטת בעולם אין לעולם סיכוי, גם האדם עצמו  אף פעם לא מרוצה, כי כשיש לו את זה, הוא רוצה משהו אחר, יש לו משהו אחר, הוא רוצה שוב משהו אחר, הוא אף פעם לא מסופק כי האגואיסטיות היא כמו מכונה שבולעת הכל ומותירה את האדם רעב.  מתי יש לאדם שמחה?  כשהוא נותן מעצמו, כשהוא משפיע, כשהוא תורם, כשהוא בונה או יוצר משהו שמועיל לזולת.  כשהוא עושה את כל הדברים האלה רק למען עצמו, תמיד תלווה את ההנאה הקצרה והחולפת אומללות בסופה.  מדבר לדבר, מדבר לדבר, ובסוף נשארים  ריקים.  חיינו את זה, הכרנו את זה, הרי היה לנו הכל אבל הכל ללא תכלית, תכלית של נהנתנות לשמה הייתה הריקנות הכי גדולה. ופתאום בא מישהו והגדיר את זה במלים, נתן הסבר לתופעה, הראה מאין היא באה, לאן היא הולכת והכי חשוב – מה התרופה.  וקנינו את זה, ידענו שזו התכלית למענה נברא האדם, כדי שיוכל להועיל ולעזור לזולתו, וכשכולם דואגים לכולם, יש אהבה, יש אחדות – זה גן עדן וזו הגאולה.  תראה שני צדיקים יהיה אחד בקצה זה של העולם והשני בקצה השני, כשיפגשו מיד יאהבו אחד את השני, כי שניהם מאוחדים באהבת הבורא ואהבת הבריות, יש ביניהם ‘שיווי צורה’ של השפעה, אבל שני בעלי מפעלים של אותה סחורה, שני שחקנים, שני זמרים… תמיד יהיו בעלי תחרות זה עם זה, למה? כי האגואיסטיות היא כמו חרב חדה המפרידה ביניהם.  אם היו רוצים להועיל לזולתם היו מתחברים כדי להביא ביחד יותר תועלת, אבל מכיוון שהם רוצים להועיל לעצמם בלבד זה מרחיק אותם זה מזה.  האמת הפשוטה תמיד נבחנת במציאות הכי קרובה’.