על הניסים – כחם של צדיקים

על הנסים – כחם של צדיקים 

כל מהותו של חג החנוכה הוא ‘פרסומא דניסא’. לפרסם את הנס שה’ עושה עמנו. יש נסים שיותר קל לראות יש שהם יותר בהסתר. עצם ההודאה גם על הנסים שבהסתר מושכת עלינו השגחה פרטית נסית.

ועל זה מדבר הסיפור שלפנינו.

פסח 2002, עם ישראל חווה שנה וחצי קשות מאד בהן יד ישמעאל גוברת “עד ימלא עוון האמורי”. פיגועי התאבדות מצפון ועד דרום הופכים את כל הארץ לחזית לחימה אחת. רגשות חשש עד חרדה מתפשטים ברחובות, קל וחומר בין החיילים היודעים שמלחמת גרילה, עמה עליהם להתמודד מעתה והלאה, היא מן הדברים היותר קשים ופחות ניתנים להכרעה ופתרון. אני וחברי נקראנו ליחידה ב’צו שמונה’, לקחת חלק במאבק נגד הטרור האכזרי וצמא הדמים. התחלנו בשבוע פעילות יזומה ואינטנסיבית בטול כרם וב”ה יצאנו בשלום משם כשפנינו מועדות לכיוון פעולה בג’נין או יותר נכון קבטיה, הנמצאת ארבע ק”מ מג’נין. סנור, בסיס צבאי שננטש ליד קבטיה שימש כנקודת ההתארגנות שלנו.

מחצות לילה התחלנו בהכנות הציוד, הכלים והתדריכים לקראת היציאה עם שחר. מידע מודיעיני מדויק דיווח על לוחמי תנזין, פת”ח ומחבלים הממלאים את המקום. הכניסה לעיר בנגמ”שים לוותה בהרגשה לא טובה, היה לי ברור שאני צריך לעשות משהו, איזו פעולת שמירה, מטריית הגנה לצוות שבנגמ”ש אבל מה?!
לבסוף נצנצה המחשבה בלבי “צדקה תציל ממות“, החלטתי לנדב את כל הכסף שהיה בידי באותה עת, כמאה שקלים, לציון הרשב”י זי”ע. וכמו הסיפור על אותם יורדי ים שפקדה אותם סערה בלב ים והחליטו לנדב הונם לאלעזר בן ר’ שמעון אם ינצלו עמדה לנו גם הצדקה הזאת וכל אותו שבוע לחימה מטורף מבית לבית לא היו אבידות בכוחותינו וכשלש מאות לוחמי תנזין נלקחו כשבויים בידינו.

עם תום הפעולה חזרנו לסנור למנוחת לילה, בבוקר במהלך שיחת מג”ד התקשרה אשתי, פניתי לצד כדי לשוחח עמה ולפתע הבחנתי בשטר בן מאה שקלים מציץ מבין השיחים. תשאלתי את כל החיילים אם אבד למישהו כסף אבל הסתבר שהכסף לא היה שייך לאף אחד. הבנתי שמשמים שלחו לי עוד מאה שקלים לצדקה עד לשטח לצורך שמירה לפעולה הבאה. אחרי מס’ ימי שהיה בחוסר וודאות בסנור, ביום רביעי, יום בו נבראו המאורות (מארות בלי ו’, מלשון קללה), קיבלנו פקודה לנוע בחצות לילה לכיוון טובס. מסוקים וסיירות מובחרות היו אמורים ללוות אותנו, ולא לחנם, כי לוחמי חמס וגיה’ד רבים חיכו לנו שם. ההרגשה של כולם הייתה קשה משוא, ידענו שלא נצא משם חלק. התפללנו שתתבטל הפקודה, אני אישית קראתי תהלים כל היום, קראתי לכל הצדיקים, כי לא העזנו לחשוב שאותו נס של טול כרם וקבטיה, מהם יצאנו ללא פגע, יחזור על עצמו גם הפעם.

בחצות לילה התחלנו לנוע לכיוון טובס. אשתי, לא ידעה מה קורה איתי, ומה התכניות הסתובבה בבית במצוקה נוראה, בבכי התקשרה לחברה וסיפרה לה את הרגשתה הנוראה, ושאלה אותה מה לעשות. “אתם נצר לצדיק ענק שבענקים”, אמרה לה חברתה, “ר’ חיים ויטאל זי”ע, תדליקי נר לכבודו בכל יום ותראי שזה יעזור לך בכל העניינים. נכון לעכשיו תדליקי נר לכבודו ותצייני שזה לכבודו, תאמרי תהילים ותתני צדקה, כל זה לכבודו, ותבקשי שיהיה מליץ יושר לפני בורא עולם על אחד מצאצאיו שנמצא בסכנה, ותאמרי את שם בעלך ואמו. גם תקבלי על עצמך, ב”נ, ללמוד כל יום שתי הלכות שבת ולהשתדל שבעלך יתחיל מעתה להניח תפילין בכל יום, ובעז”ה תראי שהכל יהיה בסדר”.

אשתי עשתה הכל. הדליקה נר לכבוד הצדיק ובמשך כמעט שעה קראה תהילים בבכי ליד הנר. בשעה 24:30 התבטלה באופן מפתיע ביותר הפעולה וקבלנו הוראה לחזור לבסיס. הדבר היה לפלא, שכן כבר היינו ממש בדרך לנקודת היעד, יחד עם כל הציוד והכוחות שהיו אמורים ללוותינו. הפקה בקנה מידה גדול, והכל התבטל בפתאומיות. נשמנו לרווחה, עד היום איננו יודעים מדוע התבטלה הפעולה, אך גם הספקנים והאפיקורסים הגדולים ביותר הרגישו שהייתה שמירה ‘מלמעלה’, והצטרפו במשך שאר ימי המילואים שנותרו לתפילות מנחה וערבית שארגנו שם, חלקם הגדול חזרו לביתם עם ספר תהילים בכיס לצמיתות – “אודך ה’ כי עניתנו ולא שמחת אויבי לי”.