ענווה מזויפת (ה)

‘מסילת ישרים’ אומר שיש אנשים שהם כל כך גאוותנים, שהם מתחילים להתנהג בדרכי ענווה. כביכול הם כל כך גדולים, שאת הגדולה שלהם הם לא צריכים להראות לאף אחד, ולכן הם מתנהגים בדרכי ענווים. רבים נופלים בדברים האלה. עד שאדם לא עוקר את הגאווה מהשורש, אפילו אם הוא יסתיר אותה שנה, בסוף זה יתפוצץ. אי אפשר להסתיר לנצח. כתוב בספרי המוסר שמידות מכסות על מידות. יש מידות שמתקנות מידות, אבל זה לא תיקון אמיתי. למשל, אדם מגיע ראשון לסעודה והוא ממש רעב. אם הוא יתחיל לאכול לבד, יגידו שהוא ברברי ולא מנומס. אז הוא מחכה עד שכולם יגיעו, ויאכלו למרות שהוא רעב. הוא התגבר על תאוות האכילה באמצעות תאוות הכבוד. זה נקרא מידות מתקנות, אבל זה לא תיקון אמיתי. מי שהוא עניו מזויף ואר מעמיד פנים, זה יצא מתישהו. צריך לעבוד על ענווה מהשורש. בספר ‘שערי קדושה’ (חלק ב, שער ד) כתוב “הגאוה היא שורש להרבה עבירות, אם בין אדם למקום ואם בין אדם לחברו, כי גורם להזיק לחברו ולשנאתו ולדבר לשון הרע עליו וכאלה רבות. ואם בינו למקום [לקדוש ברוך הוא] שכן כתיב (דברים ח, יד) “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך” ואמרו רבותינו ז”ל (סוטה ה, א): כל שיש בו גסות הרוח נקרא תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) “תועבת ה’ כל גבה לב” וכו’, ומורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנאמר בו (תהלים לג, א) “ה’ מלך גאות לבש” לכל מידה יש מקום. המקום של הגאווה הוא אצל מי שבאמת הגאווה שלו – הקדוש ברוך הוא, שהוא גאה על כל גאים. זה לא פסול, כי הוא באמת עליון על כל עליונים. אם בן אדם עושה את עצמו עליון, זה שקר מוחלט. גאווה זה להחשיב את עצמו בעצמו שיש לו משהו יותר ממישהו אחר. יש גאווה בשכל, שהוא חושב את עצמו יותר חכם מאחרים. צריך להיזהר במיוחד מצבועים, אנשים שמדברים יפה כלפי חוץ ובתוכם מתפוצצים מגאווה.

ענווה ושמחה
מה המפתח לתיקון? כתוב (ישעיהו כט, יט) “וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה’ שִׂמְחָה” הגאווה מביאה לעצבות וכעס. גאווה היא ניסיון של האדם למשוך לעצמו שפע. בתורת הקבלה לומדים שמי שמושך בלי מסך, בלי עבודה רוחנית, הכל מסתלק ממנו. אין לו כלי להכיל את השפע. בעל גאווה נשאר ריק, עם גסות רוח בלבד, כי כל הזמן הוא רוצה לחטוף ואין לו. להבדיל, אצל בעל הענווה הכל זורם, כי האור העליון נמשל למים – ומים זורמים למקום הכי נמוך. השפע העליון זורם רק למי שהוא עניו, ולכן העניו שמח כל הזמן. באופן חיצוני אפשר להסביר שבעל גאווה רוצה למשל 100, אז אם הוא קיבל 90 הוא מרגיש חסר. לעומת זאת, בעל ענווה מרגיש שלא מגיע לו כלום, שהוא לא שווה כלום. כל מה שיש לו הוא מה’ שיכול גם להמית אותו מחר. הוא לא מפחד למות ולא משום דבר. הכל רצונו של ה’ יתברך, הכל שלו. לכן הוא מתמלא שמחה. בעל התניא אומר: אם אדם נמצא בעצבות ורוצה להגיע לשמחה אמיתית, יעשה התבוננות שיש בורא לעולם והוא ממלא כל עלמין. הוא ממלא את כל מה שחי וקיים, הכל הוא. אין שום תנועה, שום מולקולה, בלי שיש בתוכה את הויה. אם תתרכזו בזה שתי דקות, תראו איך אתם מקבלים שמחה. צריך לעשות את זה על הבוקר, להטעין את הלב באהבת ה’ בשמחה. צריך להתבונן, לשבת, לסגור את העיניים ולחשוב עליו: ריבונו של עולם, אתה מחיה אותי, אתה מחיה את הילדים שלי, אתה נותן לי אוכל, אתה מרפא את הגוף שלי, הכל אתה. לכן כתוב “ויספו ענוים בה’ שמחה”, כלומר הענווים יוסיפו שמחה בפמליה של מעלה ואצלם בלב, כי ענווה היא מידה גדולה מן הכל. בכל המידות הרעות, הדרך היא לא להילחם בהן אלא להגביר אור. כשמגבירים אור, הרע בורח. הדרך להגביר אור היא להתרכז במה שאמרנו עכשיו, להכניס את הקדוש ברוך הוא לתוך המציאות. לא ליפול בדעת המדומיינים, שאומרים שהעולם נברא מפיצוץ שפוצץ את עצמו. איך אפשר לחשוב שהעולם נברא מעצמו?! זו איוולת כל כך, גדולה שלא רואים בגלל גאווה אקדמית, בגלל שהתחליף לזה הוא “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א). היום יש התקדמות במדע. רוב המדענים הולכים על תאוריה של בריאה. היא לא מובנת להם, היא אומרת שכל התוכנה של כל הבריאה הגדולה היתה בנקודה קטנטנה אינסופית. אומרים להם: יפה שסוף סוף הודיתם בזה, אבל מי עשה את הצ’יפ הזה? הצ’יפ לא יוצר את עצמו. ככה אומר ‘חובות הלבבות’אין הדבר בורא את עצמו, כי איפה הוא היה לפני שהוא ברא? הוא עדיין לא היה, אז איך הוא ברא את עצמו? זה שכל של רוח הקודש, להבין שיש בורא והוא ממלא כל עלמין. כשמכניסים את זה ללב, אין מקום לגאווה. ככל שאדם יותר רחוק מהידיעה הזאת, הוא יותר קטן ויותר בעל גאווה וכעס. ככל שהוא פחות מכיר את הבורא, ותודעת הבורא פחות חיה אצלו, כך הגאווה תופסת יותר מקום והוא יותר כועס, יותר מתוסכל ויותר גס רוח. הדרך היחידה היא להתקרב לבורא עולם! עזבו דתי או לא דתי. בעזרת ה’ כולם יגיעו לתכלית, אבל זה לכולם. גם לגויים. הרי בסוף כולם יבינו. כתוב “וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה’ דִּבֵּר” (ישעיהו מ, ה), לא כתוב ‘כל יהודי’ כל העולם יראו את מציאות ה’ ברגע שאתה מבין שאתה נברא, זה מביא את העולם למצב אחר, לתדר אחר לגמרי.