העצבות היא מהיצר הרע
ביהדות, השמחה היא עמוד עיקרי של עבודת השם, של רוחניות אמיתית. התורה מתארת שכר ועונש על המצוות והעבירות. בפרשת כי תבוא מפורטות 98 קללות, ונאמר שם שהסיבה לכך שהן באות על האדם היא “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” (דברים כח, מז). לא משום שהאדם לא מקיים את המצוות, אלא משום שהוא מקיים אותן בלי שמחה. לכן באים עליו כל מיני דברים שליליים.
האריז”ל אומר ב’שער הכוונות’ (כוונות התפילה) שאסור להתפלל מתוך עצבות, ומי שיעשה זאת, יימשך עליו נזק גדול. העצבות מקשרת אותנו לדברים לא טובים. עצבות זו קליפה שמרוקנת את האדם מאור, וכתוצאה מכך הוא נעשה עצוב יותר, ואין דרך לצאת מזה אלא אם כן ילמד איך להכניס שמחה לחיים שלו. לכל אחד יש תירוצים למה הוא לא שמח: אצל האחד המצב הכלכלי לא טוב, אצל האחר יש בעיות בזוגיות, בעיות עם הילדים או בעבודה. התירוצים הללו מגיעים מאותו מקור של העצבות, מהיצר הרע. היצר הרע מכשיל את האדם בכך שהוא מכניס אותו למצב של עצבות. בחסידות אומרים שכאשר אדם עובר עבירה, הוא אמור כמובן להצטער על כך, אבל להיות עצוב מזה שהוא נפל – זה יותר חמור מהעבירה עצמה. כולם נופלים לפעמים, גם צדיקים גדולים, אבל צריך לדעת לקום מיד. העצבות משאירה את האדם למטה. צריך לדעת שהנפילה היא בתוך המערכת של העבודה שלנו. גם הנפילות וגם חוסר ההצלחה הם טובים, אם יודעים לשים אותם במקום הנכון. אם נכנסת לעצבות בעקבות הנפילה, היצר הרע ניצח. אם תקום ותמשיך בשמחה, הקב”ה יקבל אותך.
תרבות של התרוקנות
חשוב להבין שמושג השמחה נתפס בחברה המודרנית בצורה קצת מעוותת, וצריך קודם כל לבער את המושג השגוי של השמחה. כפי שראינו, שמחה זו שלמות הנפש שבאה מבפנים, כאשר הנפש מלאה אור. התחושות שאנשים מתארים היום, כאילו הם שמחו באיזו מסיבה או בילוי, הן ההפך הגמור משמחה אמיתית. זאת הדרך הסלולה לדיכאון, עצבות, ציפרלקס וקלונקס. הדברים שמחנכים אנשים היום לקרוא להם שמחה, הם בעצם תרבות שמתדרדרת לחורבן. כאשר אדם מקבל אורות גדולים בכלים קטנים, מתרחשת “שבירת הכלים”. כולם רוצים הרבה אור, אקסטזות, כיף, גירויים. לאכול משהו בלי מלח או חומץ, נראה לאנשים תפל. הרגלנו את עצמנו לגירויים חזקים בטעמים, בתקשורת, במוזיקה, בשמיעה, בראייה, בחדשות. אם משהו לא מזעזע, הוא כבר לא מרגש אף אחד. אנשים מחפשים ריגושים, והריגושים האלה נותנים סיפוק זמני חזק. לפי המקובלים זה אומר שהכלי מתמלא באור, כי הטבע של האור העליון הוא למלא כל מקום ריק. כאשר אדם ריק רודף אחרי הנאה כלשהי ומשיג אותה, בכל צורה שהיא – אוכל, שתייה, אלכוהול, סמים – האור נכנס בתוכו וממלא אותו. הוא מגיע להרגשה של ‘איזה כיף’, אבל רגע לאחר מכן התחושה הזו מסתלקת. זה הטבע של הטומאה, גירוי זמני שפורח ברגע שנגמרת ההשפעה על הגוף. עכשיו האדם שוב ריק, והוא מוכרח לרדוף אחרי עוד גירוי, לעשות עוד משהו. כל התרבות שלנו עובדת בכיוון של גירויים בלתי פוסקים, כל הזמן. אפילו כאשר לא מתקשרים אלינו לטלפון, יש כל מיני צפצופים. מפרסמים כל הזמן דברים שיעניינו אותנו, שנימשך, שהנפש שלנו תצא אליהם: עוד איזו מכירה, עוד משהו חדש שלא ראינו קודם. פרסומאים מומחים בלתפוס את נפש האדם ולזרוק אותו החוצה מתוך השלווה שלו. במכשירים בימינו יש כל כך הרבה אפשרויות. כשהייתי ילד, היינו קונים תקליטים מפלסטיק עם מחט מסתובבת. היום אמרו לי שיש ספריות בתוך האייפונים, בהן אפשר לשמוע את כל המוזיקה שבעולם, לראות את כל הסרטים בלי הפסקה במשך 800 שנה רצוף, וזה לא ייגמר. המצב הזה גורם לכך שאין רווח בין הגירויים. כל הזמן מרוקנים את הכלים. אצל המקובלים, ריקון הכלי מאור נקרא מוות. בכל פעם שהנפש יוצאת לדבר מסוים, מתלהבת ממנו ומושכת את האור, ואז הוא מסתלק – זה עוד מוות קטן. זה לא מביא שמחה. אפשר לראות את הסרט הכי מרגש, נחמד ומצחיק. מה קורה אחר כך? חוזרים למצב קצת יותר נמוך מזה שהיה לפניו. זה בית הסוהר העולמי היום. זו הסיבה לכך שאין שמחה. בדור הזה לא חסר כלום. בכל סופרמרקט תראו קילומטרים של גבינות, ירקות ופירות מכל העולם. לא חסרים אוכל, בגדים, נעליים, מכוניות. הכל טוב, ממוחשב, כמעט ואין תקלות. אז למה אנשים לא שמחים? כי לוקחים את הכל בצורה שהיא הפך השמחה. החינוך שלנו הוא למה שנקרא בשפת המוסר ‘הוללות’. כאשר עושים פעולות לגרות את הנפש במשהו שמסתלק מיד אחר כך, לא נשארת הארה וזה יוצר חיסרון יותר גדול. בדור שלנו מעבירים את זה לילדים כבר מגיל שלוש. לכם מתרחקים יותר ויותר משמחה אמיתית, שכמעט אין מי שחווה אותה.
חוק הפעולה והתגובה
שמעתי פעם ברדיו מישהי בשם פרופסור גליה רהב. אישה ישרה, היא אמרה את האמת. השדרן שאל אותה: “תגידי, אנחנו באובדן שליטה?” היא ענתה: “לא, אנחנו בכאוס”. כאוס בלטינית זה תהונ ובוהו. זה המצב בו נמצא המוח של האנשים היום. אי אפשר להיות בשמחה במצב כזה. מכניסים את כולם לתוך הטורנדו הזה, לתוך התוהו ובוהו, ורוצים שאנשים יהיו שמחים. זה רק מוביל ליותר עצבות ויותר תרופות פסיכיאטריות. לא מלמדים בבתי הספר את מה שצריך ללמד – איך מגיעים לשמחה אמיתית, איך מייצרים שכל ולב שמפיקים שמחה. כל מערכת פועלת לפי חוק פעולה ותגובה. כל פעולה שמבצעים על המערכת, מובילה לתגובה. הפעולה היא לזמן קצר, ואילו התגובה היא לזמן ארוך, בעוצמה שווה. למשל, אדם ששותה קפה בשביל להתעורר, הקפאין פועל על המערכת הפרה-סימפתטית והוא מרגיש ערנות כל עוד החומר הזה נמצא בגוף. כשהוא יוצא מהגוף, מתחילה התגובה ההפוכה: הפעולה היתה העלאה של האנרגיה, התחזקות, ולכן התגובה תהיה החלשה של הגוף – בדיוק באותה עוצמה, אבל לאורך זמן. כך גם לגבי השמחה. מי שלוחץ על כפתור ורואה סרט, משיג התרגשות בצורה לא נכונה. התרגשות אמורה להגיע מאהבה בין איש לאשתו, ממפגש עם החברים, חתונות וכדומה. בהתרגשות נורמלית לב מתחבר ללב, לא למסך. התרגשות שמקבלים באמצעי אלקטרוני כלשהו, היא לא אמיתית. לכן, אחרי הסרט תגיע תגובה. לפי עוצמת הגירוי שנוצר, כך תהיה עוצמה הפוכה של תחושת ריקנות ונפילה. השיטה של התרבות הזאת, שאמורה לתת לנו חיים טובים, לא מספקת את זה. אלה שמובילים אותה לא מבינים את נפש האדם, ורק רוצים לעשות רווחים על גבם של אנשים שלא מבינים כלום. העיקרון של התרבות המערבית הוא “תתאמץ כמה שפחות ותיהנה כמה שיותר” מינימום מאמץ – מקסימום הנאה. אם אני יכול לפעול בלחיצת כפתור, אז למה להזיז את היד יותר? אם אני יכול לא לקום, למה לקום? אם אפשר לעשות הכל במינימום מאמץ ולהשיג את אותה תוצאה, זה נחשב הכי טוב. תורת הקבלה קוראת לזה כלים קטנים ואורות גדולים. כולם מחפשים אורות גדולים במינימום יגיעה. התנהלות כזו לא תביא לשמחה. אם ייתנו לנו הכל בחינם, לא נהיה שמחים מזה. בתורת הקבלה, העיקרון הוא הפוך: “מקסימום יגיעה – מינימום ציפייה לתענוג”. להשקיע, לתת ולעשות בלי לצפות לשום דבר.
