פרשת העקדה
בפרשה הקודמת למדנו על עקדת יצחק. עקדת יצחק זה מעשה פלא של שני אנשים. מעשה התבטלות והקרבה של אברהם אבינו. 86 שנה לא היה לאברהם אבינו בנים בכלל. בגיל 86 נולד לו בן מהגר. הגר הייתה שפחתה של שרה. כזכור כשאברהם אבינו ושרה אמנו ירדו למצרים בגלל הרעב הגדול שהיה בארץ, אז שומרי הגבול כשראו את שרה, נדהמו מיופיה, כי המדרש מציין את שרה בין ארבע הנשים היפות ביותר בכל הדורות, ואמרו יופי כזה מתאים רק למלכים, היא ראויה להיות אשתו של מלך, לא של סתם איש רגיל. הדיוט.
פרעה נפל שדוד לרגלי שרה, הוא רצה להתחתן לה ולתת לה את כל מה שיש לו. אבל היא התפללה, אברהם התפלל וה’ הפיל כאלו נגעים על בית פרעה, עצר כל רחם, עצר את הנקבים של כולם, ובנוסף ירד מלאך משמים להכות את פרעה כל פעם שניסה לגעת בשרה. בסיכומו של יום פרעה הבין שהיא אשתו של אברהם, שחרר אותה ובנוסף נתן לאברהם הרבה מתנות בעבורה. אחת המתנות שנתן היה את בתו הגר נתן כשפחה לשרה. כשהוא ראה את הניסים שנעשו לשרה אמר: מוטב תהיה בתי שפחה בבית זה מגבירה בבית אחר.
מה לאברהם ולהגר? כלום. כל חייו הוא חי עם אשת נעוריו שרה, וכשנפדתה מיד פרעה ניתנה להם הגר כשפחה. בשלב מסוים, כשרואה שרה שהיא עקרה, היא מבקשת מאברהם שיקח את שפחתה ואולי ממנה יוולד לה בנים, ואכן נולד ממנה ישמעאל. ישמעאל הוא הבן של השפחה המצרית של שרה. אבל משרה, מאשתו, יש לו בנים? לא.
עד גיל מאה אין לאברהם בנים משרה. כשאברהם היה בן מאה, שרה נפקדה ונולד לה יצחק. זה באמת היה הבן מאשתו האהובה, וזה הבן שעליו אמר ה’ כי ביצחק יקרא לך זרע. מאה שנה הוא חיכה לו. בגיל מאה שלשים ושבע אומר לו ה’ להקריב את הבן הזה לעולה. הבן הזה שחיכה לו מאה שנה, הבן שממנו הבטיח ה’ שיצמחו תולדותיו, אהוב נפשו ובבת עינו, אותו להקריב לעולה. אברהם עומד בניסיון. מי עוד עומד בניסיון? יצחק עמד גם הוא בניסיון. הוא היה בן 37 שיא אונו וכוחו והיה בקלות יכול לברוח, היה בקלות יכול לנפנף את אברהם אבל הוא לא, במקום זה הוא אומר לאברהם שיעקוד אותו ויקשור ידיו ורגליו פן, בטעות יבעט בו ח”ו וכד’. הזכות הזאת של מסירות הנפש הפלאית הזאת עומדת לנו עד היום. עומדת לנו כל ראש השנה, כל יום כיפור ובכל יום ויום. אבל יש עוד משהו מעניין בפרשה. כתוב שאחרי שמלאך ה’ אומר לאברהם “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה” “וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו”.
אברהם היה צריך להעלות את יצחק לעולה, הוא הצטווה שלו ראה איל אחר נאחז בסבך, והעלה אות לעלה במקום את הבן שלו. עקד את האיל במקום את הבן.
אומר החוזה מלובלין דבר גדול מאד מאד: יש עוד איל לראוי לעקידה מלבד יצחק. וזה כשאדם נאחז בסבך היצר הרע, שמסבך אותו ומושך אותו אחר התאוות שלו. והאדם נאבק בו ונלחם איתו ומשבר את התאווה שלו ואת הרצון שלו בשביל רצון ה’, זה נחשב ממש כמו עקדה. בן אדם כזה מגיע אורו עד כיסא הכבוד!!!
בן אדם שמבין ומאמין ברגע האמת שכשהוא מתגבר על איזו תאווה וזובח את היצר שלו עבור רצון ה’ זה כמו עקידת יצחק, ומצליח לעשות את זה, באותו רגע מגיע אורו עד כיסא הכבוד. הוא כאילו עשה בעצמו את עקידת יצחק. כי לעקוד את הרצון שלך, לזבוח את היצר שלך בשביל ה’, זה הדבר הכי גבוה שיש, הכי גבוה. לכן כתוב בתפילה בראש השנה “ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור”, אנחנו מתפללים שביום הדין ה’ יזכור ל נו את זכותו של אברהם, זכות העקידה. אבל השאלה – למה? רק בגלל שאנחנו צאצאים רחוקים של אברהם אבינו זה יעמוד לנו? אז אומרים המפרשים, שהיות וזרעו מוסרים ומבטלים רצונותיהם ותשוקותיהם אל הקב”ה, שזה נחשב כמו עקידה ממש, אז תתווסף גם זכות העקידה של אבותיהם.
ובשביל זה צריך אמונה חזקה מאד. מאד חזקה, לדעת שמה שאנחנו זובחים את היצר הרע על מזבח רצון ה’, לא משנה אפילו אם זה על דבר קטן, בשמיים זה חשוב מאד מאד ומעלתו גדולה ועצומה עד אין חקר.
ולכן כתוב ‘תולה ארץ על בלימה’. מה זה אומר? על הבולם פיו בשעת מריבה. מי שבולם פיו בשעת מריבה. הוא לא עונה למי שהרגיז אותו, לא מגיב לו, אלא בולם פיו, סוגר אותו, הוא באותו רגע מקיים את העולם. העולם עומד בזכותו. זה מה שהגמרא אומרת “אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר “תולה ארץ על בלימה”.
בן אדם נמצא באמצע ריב, כועסים עליו, מרגיזים אותו, משפילים אותו. אז הוא יכול להתרגז חזרה ‘להראות להם את הכיוון’ ואז הם ‘מראים לו את הכיוון’ וכולם נהיים פקחי תנועה והמריבה הולכת וגדלה. אבל אם הוא מאמין, הוא יודע ששום דבר לא קורה בעולם במקרה, הכל ה’ עושה, הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. והוא יודע שגם את הניסיון הזה של המריבה הזאת ה’ שלח. גם את הבן אדם הזה שככה משפיל אותי עכשיו ה’ שלח. והוא לא שלח סתם. לא סתם הגיע לי הניסיון הזה פתאום. הוא הגיע כי הזמנתי אותו. איך הזמנתי אותו? עשיתי דבר דומה למישהו אחר. זה יכול להיות שלא השפלתי אף אחד אבל דיברתי, דיבורי לשון הרע. דיבורי לשון הרע, הבעל שם טוב אומר בפרשת נח, יוצרים פשוט ישויות רוחניות מזיקות שמתלבשות בשונאים שלנו. ואז השונאים שלנו מדברים עלינו מה שלא האמנו שידברו, ומשפילים אותנו.
אז בא לנו הניסיון הזה, אם אנחנו יודעים ומאמינים שזה שליח ה’, שה’ שלח לנו בעקבות דברים שפגמנו, אז הרבה יותר קל לנו לעמוד בניסיון. הרבה יותר קל לנו לשתוק, לקבל על עצמו את הדין ולעקוד את הכעס שלנו למען רצון ה’. ברגע הזה שאנחנו עושים את זה זה ממש כמו העקדה וזה מפתח ישועות. אפשר לבקש את כל הישועות שרוצים. לא צריך ליסוע עד אומן בשביל זה או ללכת לכותל או לרבי שמעון, אלא בבית, בחצר, בעבודה, במכולת, בכל מקום שזה פוגש אותנו, אם אנחנו מתעלים את האמונה שלנו לרמה יותר גבוהה, אנחנו הופכים אותה לכח מניעה לבלימה, ובאותו רגע שערי שמים נפתחים ממש.
זה ידוע הסיפור על אמא של הרב אלישיב. הרב אלישיב היה מפוסקי הדור, אחד הגאונים של הדור, נפטר לפני כמה שנים. הם גרו בירושלים בחצר שהייתה פתוחה לפתחים של כמה וכמה דירות. בזמנו היו מכבסים ביד. היה יום כביסה, שבו היו מרתיחים את הכביסה על הפרימוס יחד עם מים וסבון ואח”כ משפשפים אותה היטב במאמץ על להוריד את כל הכתמים. לא כמו היום ששמים ספריי על הכתם ומכניסים למכונה. זה היה יום שלם של שפשופים ועבודה מפרכת. באחד מימי הכביסה האלו, האמא של הרב אלישיב תלתה את הכביסה הלבנה שסיימה לכבס במאמץ רב על חבלי הכביסה שהיו בחצר.
באותו יום עברה השכנה שהכביסה הזאת הפריעה לה להיכנס הביתה, הייתה צריכה לעשות עיקוף קטן, וזה ממש לא בא לה טוב. מה זאת אומרת? ככה השכנה תולה כביסה בצורה שמפריעה לה ללכת ישר הביתה? מה זה? איזו מן חוצפה זאת? מן הסתם זו לא הייתה הפעם היחידה שתלו שם את הכביסה בחזר, אבל זו הייתה הפעם שאמו של הר’ אלישיב הייתה צריכה לעמוד בניסיון. אז מה היא עשתה? היא לא הלכה לדבר עם מי שתלתה את הכביסה, עם האמא של הרב אלישיב, היא פשוט הלכה הביתה הביאה מספריים וחתכה את החבל כביסה. טראח, כל הכביסה הלבנה נפלה ארצה והתלכלכה. עבודת פרך של יום שלם ירדה לטמיון. מה עשתה אמא של הר’ אלישיב? שהייתה בעצמה רבנית גדולה, הבת של ‘הלשם שבו ואחלמה’?, הלכה לצעוק עליה? רצה לספר לבעלה? לא, היא כבשה את כל הכעס שלה, כל האש והלהבות, כל האכזבה והצער, הכל כבשה בלב, והתחילה מהתחלה לכבס את כל הבגדים. אחרי כמה שעות עבודה כשהיא גמרה, היא הלכה לתלות את הכבסים בחצר אחרת ולא סיפרה כלום, גם לא לבעלה. בערב הם שמעו דפיקות על הדלת פתח וראו את השכנה שאמרה כבר קיבלתי את העונש שלי, הבן שלי הקטן קודח מחום. אנא תסלחי לי על הפשע שלי. אמא של הר’ אלישיב אמרה לה שהיא מוחלת לה בלב שלם ואיחלה לה רפואה שלמה לבן שלה. שנה אחרי זה מה קרה? היא זכתה להיפקד בבן, הוא הרב אלישיב, גאון הדור זכתה לאחד מגדולי הדור בזכות השתיקה שלה וההעברה שלה על המידות.
אם אתה לא מאמין איך לא תנקום? איך לא תשתגע? איך לא תפוצץ את השני אם אין לך אמונה? איך? איך לא תיטור שנאה בלב? אם הוא מאמין הוא אומר לעצמו: 1. 2. 3 אני בניסיון. יש הצגה עכשיו. בהצגה יש כמה שחקנים. שחקן אחד זה אני, שחקן שני או שחקנים נוספים זה האלו שמעליבים אותו עכשיו, שפוגעים בי ומי מלמעלה מזיז את כל הבובות מריונטה? זה הקב”ה. הוא מצייר לי עכשיו ציור של פגיעה. זה איזשהו ניסיון שהנשמה שלי צריכה לעבור. אם אני אתגבר אי אפשר לדעת לאיזה ישועות אני יכולה לזכות, חוץ מהשכר בעולם הבא.
קראתי על בחור ישיבה שכמה חברים חיכו לו ליד המדרגות וכשהוא עבר שמו לו רגל והוא השתטח כמו שטיח על הרצפה. כולם שתקו לא אמרו כלום. הוא קם וקץ למעלה לחדר שלו. רץ אחריו איזה בחור אחר וראה אותו פשוט ממרר בבכי בחדר. אמר לו תראה אני מבין את הצער והכעס שלך. אבל אתה עשית משהו ענק השפילו אותך ושתקת. עכשיו שערי שמים פתוחים בזכותך, עכשיו יש לך כל לברך כמו גדול הדור. בבקשה תברך את אחות שלי שלא מצאה זיווג ואת הדודה שלי ברפואה שלמה. תוך שבועיים אותה אחות שהייתה כל כך הרבה זמן בלי שידוך- מצאה את הבן זוג שלה, והדודה שהייתה חולה קשה זכתה לרפואה שלמה!!
זה הכח של להתגבר ולבלום בשעת מריבה. גם מי שמתגבר על היצר, עוקד את יצרו, זובח את יצרו, זה כאילו הוא עקד את בנו, והוא מאיר עד כיסא הכבוד. ואותו דבר מי שרק לוקח על עצמו איזה גדר של זהירות. רק איזו הנהגה של צניעות, זה עצמו כאילו זבחה את היצר, כאילו הקריבה את הבן שלה וכל שערי שמים פתוחים עבורה. מה צריך לחכות שהיא תתפתה, ותעמוד בניסיון של ניאוף ואז תתגבר על היצר? אם כבר לפני זה היא מתגברת על היצר ושמה לה איזה גדר, לוקחת על עצמה איזה משהו שמרחיק אותה ואחרים מניסיון זה אפילו יותר חשוב מאשר אם היא עמדה בניסיון. היא מרחיקה את עצמה מלהעמיד אחרים בניסיון, היא מתחזקת באופן קבוע באיזה עניין, זה אפילו יותר גבוה מאשר לא להיזהר, לא להתייחס, ליפול לניסיון ואז לעמוד בו.
לכן אמרו חז”ל שההולך בשוק נקרא רשע. בשוק הכוונה במקום פריצות. למה נקרא רשע? מה הוא עשה? הוא העמיד את עצמו בניסיון. אל תעמיד את עצמך בניסיון, תתחזק לפני זה. להתחזק לפני זה זה גם נקרא לעקוד את היצר לגמרי. מישהי סיפרה שהבן שלה נולד עם חגורת כתפיים רופפת, וזה גרם לו קושי בכתיבה, ומשם השפיע גם על הקריאה שלו והגננת אמרה שייתכן שהוא יצטרך להישאר עוד שנה בגן. עכשיו האמא מאד לא רצתה שהוא יישאר עוד שנה בגן. כי גם ככה הוא היה בין הגדולים בגן אם הוא יישאר עוד שנה יהיה ממש פער. אז היא לקחה על עצמה 40 יום ללמוד כל יום כמה דקות בנושא צניעות. ופשוט פלא, מול העיניים היא ראתה איך יש לו שיפור עצום בכתיבה ממש מעל הטבע, ואז היא לקחה עוד 40 יום על עצמה וראתה כל הזמן שיפור.
אז עכשיו, נפתח רגע את הלב שלנו ונבין שאברהם אבינו עקד את בנו, הפך להיות אב לאומה הישראלית, אנחנו לא אברהם אבינו אבל יש איל אחר נאחז בסבך בקרניו. קרניו, אומר החוזה מלובלין, רומז על האורות של האדם, אם האורות שלנו נעצרים כי הסתבכנו בסבך היצר, אם נעקוד את היצר הזה, נזבח אותו לרצון ה’, ישתחררו האורות האלו ויאירו עד כיסא הכבוד, והמעשה הזה יהיה כמו העקדה ממש! גם לנו, גם לבנינו וגם לכל עם ישראל!
