שלושה מיני רצונות
תאווה היא רצון מסוג שלילי, רצון שמכוון לא טוב, שבסופו של דבר מרחיק את האדם מהדרך הבריאה ומכניס אותו למהלך שמוציא אותו מהעולם של הקדושה. הרב אשלג אומר שיש שלושה מיני רצונות אצל בני האדם: גיבורים, עשירים וחכמים. הרצון הנמוך והבהמי ביותר נמצא אצל ה"עשירים". לעשירים יש תאוות ממון, או בכלל תאווה לדברים גשמיים. לאו דווקא כסף, אלא רצון לאסוף ולצבור עוד ועוד. ל"גיבורים" יש תאוות כבוד. הם רוצים לשלוט באנשים אחרים. הכסף לא מעניין אותם כמו השליטה. הם רוצים להיות מנהלים, בין אם של בתי כנסת או מפעלים, העיקר שהכול יתנהל על פי רצונם. ואילו "החכמים" הם אלו ששואפים לאלוקות, לחכמה האלוקית. זה הרצון הכי גבוה. הרמב"ם אומר שהתאווה הגשמית היא הכי נמוכה, כי היא גורמת לאדם אוסף דברים שהם לא קניין שלו עצמו. לפעמים אנשים עוסקים בהתעמלות, מטפחים את הגוף, את הכושר שלהם וכו'. זו כבר השקעה בדבר שהוא עצמו של האדם, אבל היא עדיין זמנית. אדם שהוא חכם, לעומת זאת, קונה קניין נצחי של חכמה. בעל "הסולם" כותב בהקדמה לספר הזוהר שהסיבה שאנשים לא מתקדמים כמו שהיו יכולים להתקדם, היא משום שאינם יודעים לרכז את הרצון במשהו אחד, אלא מפזרים את הרצונות שלהם על פני השלושה: גם רוצים ליהנות מתענוגות העולם הזה, גם רוצים כבוד וגם רוצים קצת חוכמה, ללמוד להשכיל בחוכמות העולם. כתוצאה מכך הרצון מידלדל, כי לאדם יש כוחות מוגבלים. אם הוא לא מרכז את כל הכוחות שלו בעניין אחד, הוא לא יגיע ליעד, לא משנה איזה עניין זה יהיה. אם הוא רוצה להיות עשיר, שיעזוב את כל העניינים האחרים ויעסוק יום ולילה רק בזה. בסוף הוא יגיע. אם הוא ינצל את כל הכוחות למטרה זו, ייפתחו לו שערים מיוחדים לעניין של ממון. חז"ל מחלקים את התאוות הנמוכות לשלושה חלקים: תאוות ממון, תאווה למאכל ולעידונים, ותאוות נשים. כל הדברים האלו קשים. מי שנופל ברשתו של אחד מהם, זה מוציא אותו מן העולם. כתוב: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ). יש זעם בעולם, ראשי תיבות של (עבודה) זרה, עריות (נשים), ממון.
תאוות ממון
היצר הרע של הדור שלנו הוא כסף. היום הכסף הוא השולט. הכסף יכול להרוס משפחות. אנשים שרודפים אחרי הכסף יכולים לדרוך על חצי מהעולם בדרך להשיג את מבוקשם. אלו אנשים שהדמיון פועל אצלם, והם בטוחים שאם יהיה להם הרבה כסף, יהיה להם טוב. העולם לא באמת פועל כך, ורואים את זה בחוש. השמחה והאושר לא נמצאים אצל העשירים. אין נוסחה כזאת שכסף = שמחה, סיפוק, שלמות והגשמה עצמית. הנוסחאות האמיתיות הן אחרות. חבל לבזבז את רוב החיים על הבל של איסוף ממון. כתוב "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (משלי טו, טו). לא משנה כמה יש לו, השאלה היא איך הוא מרגיש עם מה שיש לו. עני זה אחד שחי בהרגשת חוסר, ואילו עשיר הוא כל מי שיש לו נחת רוח בעושר שלו (שבת כה, ב). התורה רוצה שיהיה לאדם כמה שיותר, עשירות זו מעלה. אבל ההגדרה האמיתית של עשירות היא שיש לו נחת רוח ממה שיש לו. וצא מכך שעניות או עשירות זה בכלל לא עניין של לאסוף כסף, אלא לסדר את המוח נכון. ברגע שאדם עושה זאת, הוא מבסוט מהבית שיש לו, מהאוטו, ממנת האוכל שיש לו, מכמות הטיולים שהוא יכול לטייל. אם הוא מרוצה מזה, הוא נהיה עשיר מיד בלי לעבוד קשה. זו הנוסחה להיות עשירים ברגע אחד. רק צריך לשנות משהו בתוך הראש, ואז לא צריך לרדוף אחרי משרות גבוהות, להילחם על כל מיני מעמדות ולעשות רושם על אנשים. מי שחי בהרגשת עניות, כל ימיו עוברים עליו בהרגשה רעה. הוא חי כל הזמן בהרגשה שהוא עוד לא הגיע למה שצריך להגיע. יכול להיות שהוא מיליונר, אבל הימים שלו רעים. לעומת זאת, טוב לב זה אחד שמסתפק במה שיש לו. הוא חי בהרגשה שהוא כל הזמן במשתה, סעודת מלכים. אפילו אם הוא יאכל פירות מהעץ שיש לו בגינה, הוא יהיה מאושר. זו הרגשה פנימית. מה זה משנה אם הוא אוכל אווזים מפוטמים או משהו אחר? יש פירוש נוסף, לפיו "עני" זה עני בדעת, עני באמונה. כל הזמן הוא חושש ממה שיהיה מחר: אם אני אבזבז היום, מה יהיה לי לאכול מחר? מי ידאג לי מחר? מרוב דאגות הוא אף פעם לא מוציא כסף. בני הבית רעבים, והוא כל הזמן רב עם אשתו על ענייני כספים. הוא רק חושב מה יהיה מחר, ולכן כל ימיו רעים, כי אין לו אמונה שגם מחר הקב"ה ייתן לו. לקב"ה אין חופשה באוגוסט, הוא לא מפסיק לפרנס את העולם. כל יום הוא נותן לכל הנמלים אוכל, מאכיל את כל הדגים בים. כמו שלילדים זו לא בעיה לתת לדגים באקווריום שלהם כמה פירורים ביום, לקב"ה יש אקווריום בגודל 2/3 מהעולם, וכל הדגים בים אוכלים. מי שאין לו אמונה שהקב"ה יפרנס אותו גם מחר, כל ימיו רעים, כי הוא צריך כל הזמן לחסוך למחר, לעשות תוכניות חיסכון בבנק. בנק אותיות "נקב", הוא עושה נקב בראש ובכיס של האדם.
הפרנסה קצובה מראש
במדרש מסופר (קהלת רבה ב, יח) שרבי מאיר לא היה חוסך בכלל. לא היו לו תוכניות חיסכון. ממה שהיה מרוויח, היה מוציא שליש לאוכל, שליש לכסות ושליש נותן לחכמים. שאלו אותו: למה אתה לא חוסך לילדים? מה יהיה איתם כשיגדלו? אמר להם: ממאי נפשך? אם יהיו צדיקים, הקדוש ברוך הוא יפרנס אותם, כמו שכתוב: "וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" (תהילים לז, כה). ואם הם יהיו רשעים, אז למה שאני אפרנס אותם? זו ראייה בריאה. הקב"ה עשה לכל אחד תוכנית חיסרון משלו, בלי ריבית. אנשים דואגים כל הזמן מה יהיה, מאיפה יביאו את הכסף למשכנתא, איך הם יתקדמו, איך הם יקנו וכו'. כל אלה הם דמיונות. הדאגות לא מועילות. אדם עולה ברגע אחד ויורד בחצי רגע. אתמול היה לו, היום אין לו. כל החשבונות האלה באים להטריד את האדם, שלא יעסוק בעיקר. הוא מבזבז את כל החיים כדי לאסוף חומר, כמו שכתוב "וילכו אחרי ההבל ויהבלו" (ירמיהו ב, ה) – כל החיים שלהם הופכים להבל ממש. הגמרא במסכת ביצה קובעת אקסיומה בסיסית: כל מזונות של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה (ביצה טז, א). רש"י מפרש שהסכום שממנו תיהנה במהלך השנה, ידוע מראש. בראש השנה קובעים כמה יהיה לך. גם אם תעבוד שעות נוספות, לא תקבל יותר ממה שקצבו לך. עוד השתדלות לא תשנה את המצב הכלכלי ואת כמות הכסף שלך. אנשים חושבים שאם הם יעשו הכל בצורה מחושבת מאוד, יגיעו למעמד כלכלי גבוה. אנחנו רואים בפועל שזה לא ככה. אלה שמתעשרים הם לא האינטליגנטים והחרוצים וכו', אלא אנשים שקבעו להם משמיים שיתעשרו. זה הכל ניסיון לאדם, כמה מהזמן שלו יבזבז על ההבל.
אל תהיו חמורים
חז"ל אמרו לנו שהעצה לזה היא: עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי (עי' רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג, ד). המלאכה צריכה להיות דבר עראי, לא עיקר החיים. התורה מעודדת אנשים לעסוק במלאכה. כתוב (אבות ב, ב) "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". תורה עם דרך ארץ זה שאדם יעבוד ויפרנס את עצמו, אבל בנוגע לדאגה מה יהיה לך מחר, זה לא העניין שלך. אתה צריך לעשות את ההשתדלות שלך, לא על חשבון תורה וחיים רוחניים. לא לצאת ב-6 בבוקר לעבודה ולחזור ב-10 בלילה בלי לראות את המשפחה ואת העולם, רק לשבת כל היום מול מחשב. לא בשביל זה נברא האדם. רק אם יש מקרה חירום של הצלת נפשות צריך לעבוד 24 שעות ביממה וגם לחלל שבתות, אבל זה מקרה יוצא מן הכלל. באופן נורמלי, אדם לא נברא לחיות עם החמור שלו באותו אבוס, לעשות את אותם דברים, לעבוד רק על החומר כל הזמן, אלא האדם נברא לשמש את קונו. העיקר של האדם הוא החיים הרוחניים. הרדיפה אחרי הממון היא בזבוז זמן. בספר משלי כתוב: "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י, כב). אם יש לאדם ברכה במה שהוא עושה, אז הוא יראה בזה פירות. יעבוד מעט וירוויח הרבה. בגמרא נאמר על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני תפילה, שעה אחת אחר התפילה, ומתפללים במשך שעה (ברכות לב, ב). יש שלוש תפילות ביום, זאת אומרת ש-9 שעות מהיום היו עסוקים בתפילה. שואלת הגמרא: מתי היו לומדים? מתי היו עובדים? ומשיבים שם: מתוך שחסידים היו, כלומר שמוסרים נפשם על התורה והמצוות, אז תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת. הם היו לומדים משהו פעם אחת והיה נשאר להם בקופסה, בלי שהיו צריכים לחזור הרבה פעמים, וגם המלאכה שלהם היתה מתברכת. הסוד של השפע בגשמיות הוא ברכה. אם יש ברכה במה שאדם עושה, זה מצליח לו. כתוב: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (בראשית לט, ב). יוסף הצדיק היה איש מצליח. לכל מקום שהוא הלך, נפתחו לו השערים, כי יוסף היה מזכיר את שם ה' על כל דבר. כשפוטיפר אדונו היה מבקש ממנו להכין לו כוס תה, היה אומר את שם ה'. הוא ראה אותו תמיד מדבר, בכל פעולה, וחשב שהוא עושה כישופים. הכל היה יוצא לו הכי טעים והכי מסודר. יום אחד שאל פוטיפר את יוסף: מה אתה עושה? ענה לו יוסף: אני תמיד מזכיר את שם ה', שיצליח את מעשיי. כשאדם זוכר את הקב"ה בכל דבר, יש לו ברכה במעשים. יוסף הצדיק התחיל מכלום. הוציאו אותו מהבור רק עם הבגדים שלו, אפילו את כתונת הפסים לקחו לו. זרקו אותו במצרים בלי שקל בכיס. בסוף הוא נעשה המשביר לכל הארץ, הפך לאדם הכי עשיר בעולם. כל העולם היו מגיעים ליוסף כדי לבקש ממנו אוכל. לכל זה הוא זכה מברכת ה'. "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ". יש עשירות שמגיעה איתה הרבה עצבות. העצבות באה מהקליפות, מהמותרות. אדם שמחפש מותרות, בין בכסף, בין באוכל, בין בדברים אחרים, בהכרח תתלווה לזה עצבות. כשיש ברכה של ה', האדם מקבל את מה שהוא צריך. יכול להיות שהוא יהיה עשיר, וזה מה שהוא צריך כדי לעבוד את ה'. הוא לא מקבל יותר ולא פחות, אלא מה שקצוב לו. זו ברכת ה' ולא מתלווה עצב עמה. לעומת זאת, יש מה שנקרא "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), זה מקרה שהעושר של האדם הופך להיות רועץ לו. אם הכסף שהאדם משיג הוא כסף לא כשר, הוא בהכרח יגרום לו עצבות. ממון לא כשר מזיק לאדם. האדם לא ייהנה ממנו כמו שהיה נהנה אם הכסף היה כשר לחלוטין.
שתי ידיעות עיקריות
הידיעה הראשונה שצריך לדעת היא שאדם לא יכול להוסיף. מה שקצוב לו, זה מה שיקבל. כששמים את המטבע קרוב לעין, הוא מסתיר את השמש ולא רואים כלום. יש אנשים שהמטבע מסתיר להם את החיים שלהם עצמם. כבר לא שמים לב מה הם באו לעשות פה בכלל, רק כסף ועוד כסף מהבוקר ועד הערב. הדבר השני שצריך לזכור שבאים לעבוד על המידה המקולקלת הזאת, הוא מה שאמר שלמה המלך: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט). מי שאוהב ממון, לעולם לא יהיה שבע. זה נורא. הוא אוסף ואוסף ולעולם לא ישבע. הטבע של הקליפות הוא שמה שתתן להם אף פעם לא מספיק להם, כי הם רוצים לקחת את הכל. נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד, וגם כשייתנו להם את הכל לא יהיו מרוצים, כי הכלל הוא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו: יש לו מנה – רוצה מאתיים. יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות. כשאדם לכוד בידי הקליפה הזאת של הממון, או בכלל בידי הקליפות, תמיד הוא רוצה כפול. הוא לא מבסוט ממה שיש לו. ככל שיש לו יותר, החיסרון שלו הולך וגדל. מי שיש לו מאה והוא בידי הקליפות, חסרים לו עוד מאה. זה יצר הרע של אנשים קטנים. הוא מדמיין עוד אלף שקל במשכורת, הוא לא מדמיין להיות מנהל בנק. למיליונר חסר עוד מיליון, זה תמיד פי שניים. למה להתחיל בכלל במסע הזה? צריך להרגיל את עצמו ואת בני ביתו להסתפק במה שיש ולמצוא את השמחה במקום אחר.
